א.א.א איטום

למה את מתקשרת שנייה לפני הגשם? זו היתה שאלתו הראשונה בטלפון. והשאלה השנייה שלו, איש מבוגר וגדל גוף, היתה כשהגיע: למה את חושבת שהרטיבות בקיר היא בתחום אחריותי. אבל נתת תעודת אחריות, הדגשתי מולו בחומרה, בפתח הדירה.

תהודת חדר המדרגות באה לעזרתו כשאמר: מה יש לך, ככה אני, מי שבסדר איתי, אני בסדר איתו בחזרה, ומי שלא, אני הולך. כמעט גיחכתי. גבר עמוס גוף, מרופט כמו פועל שתזונתו לקויה, שק גדוש של רצון ברזל. מה שמו? רפי. אבל שלא יילך. איטום הקיר. האחריות. הגשם.

פתחתי את ידיי השלובות: אני פה כל היום עם הילדים, רפי, וכל אחד אומר לי משהו אחר. כל בעל מקצוע חושב שהוא יכול לסדר אותי. רואים אישה לבד וכבר קופצים אלה. ככל שדיברתי אליו הפכתי עילגת, שמתי לב, אבל המשכתי: אני צריכה שתעזור לי.

הוא הרפה ועמד שותק.

אתה רוצה לשתות משהו? מים קרים? לימונדה? קפה נשמרתי שלא להציע.

נשתה משהו ואז נאטום, אמר, וכבר חתר במהירות ונכנס לפניי לתוך הדירה.

גם כוס מים וגם לימונדה סחוטה על המקום שיצאה גרוע, וגם צלוחית מרק עדשים מאתמול מחוממת במיקרו. את כולם גמע, ואחר כך ניגש והחל לטפל בסדק בקיר. רק אז דיברנו.

גבר שממאן להישחק, כל כולו השכמה בחמש בבוקר, שנים היה הולך ובא מהעבודה טלוויזיה ולישון, ואז הבין שזה לא מספיק לו, הוא מטעים ומדלל את המלט: הלכתי בשנה שעברה לסדנא של דינמיקה קבוצתית. עושים שם פסיכודרמה, תרגילי שחרור, כל מיני, למרות שאני לא כזה, אמרתי להם, אותי לא תשנו, אני לא אהיה פתאום גורו ולא בודהא. אבל אז הוא מרצין ועיניו עיני ילד: למרות שזה מאוד חשוב לי בכל זאת, אני מרגיש שזה עוזר לי, נגד כל מיני דברים שמציקים.

מה מציק לו? מי? האישה, דמיינתי לעצמי. אשתו, אולי פרחה מבוגרת בג'ינס לבן צמוד, וקו שחור באמצע השיער, משככת זעפה בסיורים בקניון. רגע, לא האישה, הוא אמר קודם שיש לו כאבי גב. ודאי יש לו אחלה אישה, עזר כנגדו, מכונה משומנת שלא התרחבה אחרי הלידות, אפשר לדבר איתה על הכל. והיא תמיד תתן עצה, תכין קציצה, תשתף בסיפורים מעבודתה המעניינת. האם לשאול אותו על נישואיו? לא. אבל אין לו אפילו טבעת על האצבע.

היו לי חיים קשים, הוא ממשיך, אצבעותיו מורחות חומר על הקיר, אבל אני ריככתי אותם, ראיתי שאני יכול לתת אמון באנשים, את מבינה? נשים זה עם נפרד, תסלחי לי כי את אישה, אני לא מאמין באישה, ככה היה תמיד, אבל עכשיו אחרי שעברתי דרך, אני יודע שאני יכול להאמין גם באישה, ולהיות איתה כמים הפנים לפנים, ככה כתוב, ורק באישה אחת אני מאמין, את יודעת איזה?

איזה?

אישה שמאמינה בי, גם אני מאמין בה, את מבינה?

כן.

הנה אטמתי לך את הסדק בקיר, עכשיו אף גשם לא יכול עלייך, הוא מתרומם ומנגב ידיו במכנסיו. זה בסדר אם אפשר לשבת רגע לנוח? הגב הורג אותי. והוא שולח חיוך כאילו מתנצל, אבל החיוך שלו טוב. כמו עיניו.

כן, זה בסדר, רפי. שב לידי כמו קודם. דבר אלי בשקט כמו שאתה ממשיך עכשיו, על משהו שהזכיר לך את אחותך שנפטרה. ידו השמאלית, המונחת על השולחן, שעירה מאוד. גם רגישה, ראיתי, כי הוא מתרגל בה עכשיו מיני תנועות קטנות, ניואנסים של האצבעות, חיקוי של נגינת קרן יער. כמו שיעשה על קו גבי כשאשכב לצדו, ראשי על חזהו.

אולי הרעיון עובר גם בראשו? יש לי עוד שלוש שעות עד שהילדים יחזרו.

האם הייתי יכולה להיות עם גבר כזה? אבל בשביל להיות איתו, הייתי צריכה מן הסתם לקמץ את רצונותיי, לרבע ולהקטין אותם לכדי קוביית משחק. ולהוציא רק כשהוא יסמן לי שעכשיו אפשר. ככה זה הדור שלו, לא?

מן הסתם תמונת המין שיש לו בראש שייכת גם כן לדורו: עסיסית, ארצית, איורי זימה של נשים בביקיני מידה 42. לא כמו התמונה שנצרבה בראשם של בני דורי, דוגמניות ספורטיביות ותיק בידן, ממהרות לאן שהוא, בפרסומת לבושם "צ'ארלי". ודאי לא כמו של הנערים היום, שאצלם המין הוא צילומי תקריב של אשכים מתנדנדים וערוות מגולחות, מסודרים לפי קטגוריות בתיקיות המחשב.

רצינותו הילדית, והנאיביות הזו פתאום. כל זה בתוך הגוף הגדול והגס, מתנשם אלי באטיות וטווה משפטים מהתחלה. הוא לא דיבר את השיחה הזו אף פעם. ואני אומרת לו משהו על אחותו והוא אומר לי משהו על ילדיי. וגם אחרי שנגמרה תוספת המרק, הוא נשען אחורה. והוא נוכח.

אין תשלום על העבודה כי יש אחריות. ובעמדו במסדרון, כמעט מוכן לצאת, נרכן אלי ועשה עוד צעד. טוב, או.קיי, אמר, אביבה. וחייך פתאום. ואז נגוז חיוכו. כי אני לא השבתי לו בחיוך. היתה שנייה תלויה בינינו. ראשי היה צלול, לבי נשב בחוזקה, ועין הרחם נעצמה לרגע בהסכמה. עשיתי צעד אליו, כמו מתפקדת, ובמשנהו רציתי שיהיה זוג ידיים מחוספסות על מותניי. אבל יד אחת הונחה על כתפי. עדינה, עצורה, והוא עומד מהסס. הוא חושש להבהיל אותי.

כמו פקק שמסירים מאמבט מלא אמרתי לו: בוא. רציתי לומר לו. ואז, ידעתי, כשיבוא, הכל יהיה פתאום, כי גופו יידחק אלי, אל הקיר, ופניו יהיו בכל מקום, וידיי יחפשו אותו בלי מנוח.

תמיד בשרם של זרים מרוחק כל כך, נגעים סימנים ושריטות על כל פני השטח. עכשיו הבהב בתוך העששית החבוטה זהרור אחד, ואותו אהבתי. אבל רק לרגע.

אני לא רוצה לראות פנים מנוכרים, לא לקבל מתנות זרים. אבל את פניך שלך, רפי, אני רוצה לראות. ואם תפשוט את חולצתך, אני מאמינה שאתרפק על כל מה שייגלה שם ועוד. אבל רק לרגע.

הוא ניתק ויצא, גבוה, נושק על ראשי, סוגר את הדלת חרישית. במקום לשטוף את הכלים, קערית מרק העדשים, הלכתי לים לקרוא עיתונים. סתיו עכשיו, שנייה לפני הגשם.

מגבת תכולה נצררה בחיקי, על החול. מטוס עבר בשמיים הבהירים, מרסס אותיות לבנות: גם זה היה יכול להיות. אבל רק לרגע.