את השיר האהוב עלינו נמסגר ונתלה מעל שולחן העבודה. נדע אותו בעל פה. נדקלם לחברים או נשלח להם קישור. נאמין במילותיו, נרצה לחיות אותן. איך זה לצלול אל תוך נייר וסימנים, לרצות לחיות בפנים, נאחזים בציפורניים בכל תג – בנוף הזה עכשיו.
אנשים רוצים לקרוא את עצמם בפוסטים, אמרה לי היום מיכל וצדקה. נרקיסיסטית שכמוני טועה כשהיא חושבת שאנשים עסוקים בלברר מה קורה אצלי. הקוראים, בשבתם כקוראים, הם לא חברים. הם ציידים-לקטים של הלכי רוח. הולכים הולכים, עד שאחד מהם מודיע לאחרים שיש עץ אגוז מצד ימין, או קן עם ביצים. יבשה, הם הולכים וקוראים, ים, יבשה, מילה חדשה. התרגשות. אחד דוחק את השני בטעות. וכולם נופלים על המילים ואומרים תודה.
אז השיר האהוב עלי הוא "הכל משתנה" של ברכט. (תרגום של בנימין הרשב אם אינני טועה).
הכל משתנה
הכל משתנה. להתחיל מחדש
יכול אדם בנשימתו האחרונה.
אבל מה שארע, ארע. והמים
שמזגת לתוך היין, לא תוכל
לשפוך אותם בחזרה.
מה שארע, ארע. המים
שמזגת לתוך היין, לא תוכל
לשפוך אותם בחזרה. אבל
הכל משתנה. להתחיל מחדש
יכול אדם בנשימתו האחרונה.
שימו לב בתחילה רק למילים שבסופי השורות: מחדש, האחרונה, המים, לא תוכל, בחזרה. כלומר חיובי, שלילי, חיובי, שלילי וכן הלאה. גם ארבעת המשפטים ארוגים שתי וערב: אופטימי, פסימי. לאור זאת ברור שהמילה "האחרונה" בסוף היא לא באמת אחרונה, אלא צריך לחזור להתחלה, ולהגיע שוב לקביעה הגורפת "הכל משתנה". וגם היא ארוגה לתוך חוטים שונים בתכלית, כי ההכללה הפסקנית של "הכל" ו"האחרונה", שנמצאות בסוף ובהתחלה, שונה מאוד מהתיאור החד-פעמי של המים שנשפכו לתוך היין. התמונה האנושית הקטנה של מהילת היין במים, מלאה תכנון לקוי ורמייה, שונה מאוד מהאקסיומה של התוכנית הקוסמית ששמה כשם השיר.
עלה על דעתי לנסות לכתוב את ההיפוך הלוגי הגמור של השיר הזה:
הכל קבוע. לחסל הכל / יכול אדם בנשימתו הראשונה. / אבל לא אירע דבר. והיין / שמזגת מן המים, בהחלט תוכל / לשפוך אותו בחזרה (וכולי).
איזו תמונת עולם נוראה. "הכל קבוע" – כל מעשיכם חסרי משמעות. "לא אירע דבר" – לא קרה כלום, מה אתם בוכים. בגרסה הפסימית שולטים איון, הקטנה, קיבוע, פטאליות ושקר עצמי. אפילו הוורוד שנוצר ממהילת היין במים מתבטל באחת, וכל אחד חוזר למקומו. ואילו השיר המקורי, שרק מול היפוכו אנחנו יכולים להבין כמה הוא חיובי, יודע לתאר נכוחה. הוא מושיב בפנינו את העובדות, מביט בהן יחד אתנו בלי להאשים, וגם יודע לנחם עליהן ולהציע הסתכלות אחרת. ומעצם זאת שהוא סותר את עצמו לפחות פעמיים, הוא רומז: אל תסמכו גם עלי. שפכו את המים לתוך היין ובדקו בעצמכם.
הנה ניתחתי לכם אותו כמו מורה לספרות, ועדיין אני אוהבת אותו (למרות שאתם אולי כבר מזמן לא בתוך הפוסט). כנראה שהוא באמת שיר נפלא.
הפתק המקופל שעליו מודפס "הכל משתנה" באמת תלוי מעל שולחן העבודה שלי, ליד צילומים, ברכות יום הולדת וציורי ילדים. צילמתי אותו מתוך חוברת שירה ישנה בימי סוף התיכון. הוא מנוקב, מחוטט נעצים, צהבהב מקומט. הוא נושא את חפציותו בלית ברירה, זה אותו הפתק, אחזתי אותו בידיים אחרות, ידיים שהיו לי לפני עשרים שנה ויותר, בהיתי בו בעיניים אחרות, של נערה צעירה. הוא מוכיח את היתכנותו ותוכנו כבר שווה כמעט לנייר שלו, מקום משכנו. הוא הזיכרון הרחוק והוא ההתרעה לעתיד. אני מאמינה בו כי אין לי קיום בוטח אם לא אאמין בו. הוא מושיט לי מזלג חיוני כשאצבעותיי פצועות. ואני מודה לו.
כותבת מוחקת 
תגובות
ולמה המים בפעם הראשונה נקבה ובפעם השניה זכר? זו טעות או שיש שם משהו?
במלא פוסטים שלך אני לא מוצאת את עצמי בשיט. בכל זאת אוהבת לקרוא אותך.
עכשיו תחייכי. עוד 🙂
באמאשלך אביבה – מה יהיה עם הסמיילי הזה?
טעות יקירתי, בטח, טעות שתוקנה עכשיו (דמייני סמיילי מעוצב בטוב טעם).
יפה אמרה המיכל שמעלי,
בכל העניינים שאמרה.
ועכשיו להתקטננות קטנטנה…
מה שאמרתי, זה שאנשים קוראים את עצמם
וזה נוגע לכל דבר, גם לפוסטים,
ואני גם לא מוציאה את עצמי מן הכלל,
כלומר כלל האנשים. כמו כולם גם אני.
והשיר של ברכט נפלא,
ונפלא שיש לך אותו מאז.
קוראים את עצמם, או רוצים לקרוא את עצמם, בפוסטים או בשירים או בכל סימן ורמז שמתגלה להם ברחוב, ולרוב הם מצליחים, מסתבר.
תודה יקירתי.
תרגיל נהדר. וגם מיכל חכמה מאוד.
תודה, כרגיל.
תודה על שאתה מפציע פה (סמיילי צהוב במיוחד).
וכולם נופלים על המילים ואומרים תודה. ותודה לך, גם שגילית (לי) את הבלוג היפה של מיכל
אה, נהדר, אם לא היכרת אותו עד עכשיו צפויים לך רגעי עונג רבים שם.
נפלא השיר, נפלא הפוסט, יש בהם את כל מה שצריך (כדי להיות)
תודה יקירה. כייף לראותך.
אביבה תודה;
תודה לך, עודד, וחג שמח!
כל כך נחמץ הלב שאישה יפה כמוך, מבפנים ומבחוץ, לא זכתה לאהבה שראויה לה . סליחה על הישירות , אבל עולם הרפאים היפה שאת פורשת כאן, מזכיר לי לפעמים את אמילי דיקנסון, שגם לא זכתה למה שאחרות, אולי ראויות פחות, קבלו.
הממ. תודה רבה, זה מחמם את לבי מצד אחד, אבל הלו, אני רק בת 43, הרבה עוד לפניי.
כשראיתי רק את הכותרת הייתי בטוח שזה קשור לזה
שמופיע אצל זותי שקיצרה לגימל.
אגב, גרסת הנגטיב הפסימית , זה לא קוהלת?
(אין חדש תחת השמש, מה שהיה הוא שיהייה וגו')
אהלן.
גם זותי הפנתה את תשומת לבי לשיר של מרסדס הנפלאה, ואכן צירוף מקרים, ייתכן שזה היה אי שם באחורי ראשי בזמן הכתיבה.
וקהלת לגמרי הגדיר את הפסימיזם. האופטימיזם שייך כנראה לתאלס שהיה הראשון לומר "הכל מים".
תודה,,שיר חזק,,אופטימי,למרות המכה,,הכאב שחווה,,,לברכט יש שיר נוסף,,קצר וחזק שמתאים לנבחרי הציבור שלנו,,אז מקדישה אותו להם,,
שיר להולדת הבן/ברטולד ברכט
משפחות,כשנולד להן בן,
רוצות שיהיה אינטלגנטי,
אני ,שהאינטלגנטיות
הרסה את חיי מקווה,
שבני יתגלה בבוא היום
כחסר ידע,עצל דעת,
אז יש לו סיכוי להיות
שר בממשלה.
טרקבאקים
[…] אבין סוף סוף שאני פשוט כזו, מהסוג של כזאתי עם הזהו, והכל בסדר עם זה. תמיד יהיה אפשר לערער על זה כמובן, ולהשתנות. […]