איך זה אמור להיות

זה ניכר בעיקר בגב, מסגרת שרירים מתוחה, מהשכמות עד המותניים ודרך הריאות שלא לוקחות אוויר. להחזיק, למצק, כך זה אמור להיות, להתקומם נגד כל שינוי בתוכנית, זה עניין טכני וגם עקרוני. ובעיקר מעבר לגבול היכולת שלי. חגורת הכתפיים פוסקת: לצעוק, לצדוק, לסטור במילים, לצאת מהכלים. מספיק מספיק חאלאס ודי כמה אפשר עוד, בעוונותי, אני לא עומדת בזה. אבל העורף תוקע: תישארי כאן עד שאחליט, נחליט, לאיזה כיוון.

וכפות הידיים שותקות, היה לנו היום יום שמחה והוא התחלף באחר צהריים משמים, כמה פעמים עוד נמנה את החילופים, כמה עוד נקיש על מצבי רוח עמומים במטה קסמים של עניים עיקשים. כנראה ממש עוד מעט. ועכשיו ננוח.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • מור אסאל  ביום 24 באוקטובר 2011 בשעה 9:29 am

    אביבה, כמה את תמיד מדויקת. העיניים שלך קולטות את הניואנסים, והיד רושמת. מזל שהעורף שלך משאיר אותך פה, איתנו, אחרת עוד היית עלולה לפרוח לנו

  • Zvika Agmon  ביום 24 באוקטובר 2011 בשעה 11:32 am

    אני דווקא חושב שכל מאמר שמתפרסם כאן הוא פרח. משמע, את פורחת (גם לנו).

  • דפנה לוי  ביום 24 באוקטובר 2011 בשעה 3:23 pm

    קראתי אותך אחרת לגמרי, ורציתי לומר, יאללה, תני לו בעיטה, בתחת. אבל אולי אני טועה…

  • avivamishmari  ביום 24 באוקטובר 2011 בשעה 4:57 pm

    תודה צביקה 🙂

    דפנה, די ברור שדרושה פה בעיטה, רק לא ברור למי.

  • עודד  ביום 24 באוקטובר 2011 בשעה 8:27 pm

    אביבה תודה; ולילה טוב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: