אנדרטה. באוטובוס

יש לך אצלי אנדרטה. לעד לא תימחה. היא עשויה מכל הפעמים שבכית עלי; מכל הפעמים שנשרפת אלי בתקווה; מכל התמונות שבהן הצטלמנו יחד. כמעט שלא היו כאלה ולכן היא דקה ושטוחה. מוצבת בבאב אל ואד של ימי האהבות שלי, וילדים מטפסים עליה לעשות כאילו נלחמים: פיו! פיו!

*

באוטובוס. מוזיקת אייטיז מעצבנת בוקעת מהנגן של בחור צעיר. עד שאיש מבוגר, לא מגולח, צועק: “היי, חביבי! כבה את זה”. הצעיר מסתובב אל המבוגר בתימהון. הוא חוזר: “כבה את זה, חביבי, אני באבל”. ואני חושבת: ככה זה בישראל, כל אחד מנסה לנגוס במרחב של אחרים, זה עם המוזיקה שלו וזה עם האבל שלו, תיכף יבקש שלא תהיה שירת נשים. אבל בזמן שאני חושבת מחשבות חילוניות-אשכנזיות כאלה, הצעיר רק שואל: “מי נפטר?”. וההוא עונה לו: “אבא".

*

יצא עוד אלבום חדש ונפלא לשלום גד.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • רועי רוטמן  On 27 באוקטובר 2011 at 8:03 pm

    זה יפה.

  • עודד  On 27 באוקטובר 2011 at 9:17 pm

    אביבה תודה;

  • noam-lester  On 28 באוקטובר 2011 at 7:49 am

    תודה על הרגע הישראלי המזוקק הזה באוטובוס. והאנדרטה – רק מהדמעות שלו?

  • avivamishmari  On 28 באוקטובר 2011 at 2:56 pm

    תודה עודד.

    נועם, האנדרטה זה עיצוב של תומרקין וקדישמן ביחד, אני לא מתערבת.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: