אנדרטה. באוטובוס

יש לך אצלי אנדרטה. לעד לא תימחה. היא עשויה מכל הפעמים שבכית עלי; מכל הפעמים שנשרפת אלי בתקווה; מכל התמונות שבהן הצטלמנו יחד. כמעט שלא היו כאלה ולכן היא דקה ושטוחה. מוצבת בבאב אל ואד של ימי האהבות שלי, וילדים מטפסים עליה לעשות כאילו נלחמים: פיו! פיו!

*

באוטובוס. מוזיקת אייטיז מעצבנת בוקעת מהנגן של בחור צעיר. עד שאיש מבוגר, לא מגולח, צועק: “היי, חביבי! כבה את זה”. הצעיר מסתובב אל המבוגר בתימהון. הוא חוזר: “כבה את זה, חביבי, אני באבל”. ואני חושבת: ככה זה בישראל, כל אחד מנסה לנגוס במרחב של אחרים, זה עם המוזיקה שלו וזה עם האבל שלו, תיכף יבקש שלא תהיה שירת נשים. אבל בזמן שאני חושבת מחשבות חילוניות-אשכנזיות כאלה, הצעיר רק שואל: “מי נפטר?”. וההוא עונה לו: “אבא".

*

יצא עוד אלבום חדש ונפלא לשלום גד.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: