אתם באים לפה הרבה?

כולם מפחדים מהמאגר הביומטרי. אני לא. להפך, אני מחכה לו. של מי הקלסתר הזה, ישאל סוכן סמוי. הו, אל תשאל, של א' משמרי, תענה בחדווה אחות סמויה בקופת חולים. אה, זו היא? מעניין, תני לראות. כן, כן. ידעת שהיא הצטרפה לרשומות שלנו ב-1996? לא, לא היה לי מושג. התרכזתי יותר בטייק אווי שהזמינה תשע שנים אחרי כן, בחופשת הלידה. מה אתה אומר, זה מה שהיתה עושה בחופשת הלידה? כן, נו את מכירה אותה, היא יודעת איך לחיות. לפעמים. כן, לפעמים. אבל תגיד, למה היא לא נרשמת לאיזה חוג, לצאת קצת? לא כתוב פה כלום על חוג.

כן, אני רוצה שידברו עלי. החשיפה לעצמה לא יכולה להזיק לי. רק חרדת החשיפה מזיקה. רק חרדת הלכידה מול אור פתאומי, רק היא מאלצת.

 *

אני רוצה את החורף הזה כבר, אני לא רוצה לפחד מעונת הקור. כל הסוודרים ממש יתאימו לי, וכל השמיכות יעטפו אותי היטב. כל הספלים החמים יעירו: שתי, שתי, את שחקנית בהצגה על חמימות, שכתב תסריטאי שחוק. את מזמן לא רוצה לחפש את העוקץ, רק לצנוח על פוך רך, להחשות חששות בבד.

ובסופו של דבר גם בחורף, כולן כולן, הסרוגייט, הזונה, המטפלת בצחוק, מחלקת החיבוקים ברחוב, יילכו עם ערב לישון לבד.

 *

זה יהיה פוסט יפה ורגוע. אני אשב איתו על מרפסת עץ צבועה בלבן, אשתה לימונדה מכוס גבוהה, אהרוג לכם יתושים ואנופף במניפה. זה יהיה פוסט שקט וכחול שאפשר לצלול בו, ותוך כדי קריאה ייצאו דגיגים מכל נקיקי הגוף, ויחזרו עייפים אך מרוצים. זה יהיה סיפור שחייבים לחיות בתוכו כדי להיות קיימים, כולו מסועף רמזורים ושלטים מוארים של ברודווי, והתור לכרטיסים יימשך כשבועיים. ליד הקופה ייערך, בחלון ראווה, מפגן של איש שהכריז על תוכניתו לחיות בתוך גוש קרח, ואתם תתבוננו בו ויימס לבכם.