עם החזייה בכיס

ואז הוא הושיב אותי עליו, היא שומעת. מאזינה בגניבה. היא שוב נרדמה על הספה במגורי הבנות ושומעת הכל. מישהי מגחכת: חזרתי מהחדר שלו עם החזייה בכיס. השנייה עומדת מול המראה בבגדיה התחתונים, מסדרת ומסדרת, איך זה יושב. ואחרת מכירה קיצור דרך לחדרו של האיש הנשוי. הוא?! התחלחלה לשמוע. כן, הוא, זה קורה כבר כמה זמן. אבל לא רואים עליו, עליכם. מה יש לראות?

אז איה היא אותה ארץ, שקף המונח מתחת לשקף המציאות הגלויה? הם כולם הולכים עם זה, זוכרים את זה בגוף, עכשיו היה להם. והיא יושבת יבשה, מעוצה, מי יבוא אלי. חלומותיה עדיין מורכבים משרידים של משחקי בובות, היי אני ג'יין, היי אני ג'ון, נעים מאוד, נסיכי ברבי שנועדים ומתוודעים. באותה הבנה ילדית ידעה שאסור לה להחמיץ את הנשיקה הראשונה, כשכבר באה. היא תכופף את עצמה, תשכב אין אונים, תונח לפניו, כאילו במקרה.

כל זה התנקז אל מקום משכבה על המזרן מתחתיו של אותו מישהו, מקום ממנו רצתה לעורר בכל זאת משהו, ושאלה בהתגרות: אז כמה בתולות כבר פתחת ככה? הוא נרגז וענה לה: שלוש לפחות. אי אפשר היה להמשיך כי הכל הרגישה מלבד תאווה, ובכל זאת דחקה אותו פנימה, אתה לפה תיכנס עכשיו כי אני עוד לא עשיתי את זה, ואני אחפש את הכתמים הכחולים על הירכיים אחר כך, כדי להגיד לעצמי שחייתי, אם לא די והותר אז לפחות במידה מספקת. היא חזרה לחדר ושכבה, כולן ישנו כבר, והתכסתה והורידה, התכסתה והורידה.

היו לבסוף כתמים כחולים, גם גבינת בוקר בחדר האוכל עם הצלחות הכחולות. גם הבנה שלא ייפגשו לאחר החודש הבא, כי היא עוזבת לקצונה. והוא נשאר, הלא זרקו אותו מהבסיס הקודם לאחר שידע את כולן. די מהר סיגלו מין תנועה סיבובית בכפות הידיים, מכונת כביסה, שבה סימנו זה לזו בציבור: אחר כך. עוד מעט. בערב. בחדר. אבל עוד מעט בערב בחדר היה סתם קר.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • לי  On 4 בנובמבר 2011 at 7:33 pm

    כל כך אמיתי. את נהדרת. ודימוי השקף… תודה

  • יסמין  On 4 בנובמבר 2011 at 9:09 pm

    ברררר.

  • עודד  On 4 בנובמבר 2011 at 11:39 pm

    אביבה תודה;

  • יואב כץ  On 5 בנובמבר 2011 at 6:41 am

    יפה ועצוב. הזכיר לי [במעט,, במשהו] את "ספינת הבנות" של מיכל זמיר שקראתי לא מזמן

    • avivamishmari  On 5 בנובמבר 2011 at 8:25 am

      אהלן. לא מכירה את הספר ההוא, אחפש. ותודה!

      • mooncatom  On 5 בנובמבר 2011 at 7:31 pm

        וואלה, גם לי זה הזכיר את הספר. תקראי, מעולה. והרשומה הזו עושה סימנים כחולים…

  • איזי עירון  On 5 בנובמבר 2011 at 6:56 am

    אוהב וקורא באדיקות.
    למרות ש(כמעט) תמיד
    מרגיש כמו הצצה.

    • avivamishmari  On 5 בנובמבר 2011 at 8:25 am

      להגנתך תוכל תמיד לטעון שהחלון היה פתוח 🙂

  • ענת  On 5 בנובמבר 2011 at 7:03 am

    רציתי לכתוב "כל כך יפה, כל כך עצוב". אחכ ראיתי שיואב כתב את זה לפני. כנראה שזה אומר שזה נכון.. באמת יפה ועצוב.
    תודה.

  • אותה ענת  On 5 בנובמבר 2011 at 7:04 am

    ובלי קשר, אבל האתר הזה מצטרף לטרנד המזעזע של "לרשום" במקום "לכתוב". זה מאד מקשה עלי להגיב פה.. אין לי רשימה של תגובות…

    • טראומה  On 5 בנובמבר 2011 at 8:16 am

      רשם היא צורה יפה ולגיטימית לגמרי בשפה. זה טרנד עתיק למדי, בן יותר מאלפיים שנה, שירשה העברית מהארמית. בספר דניאל כתוב "אגיד לך את הרשום בכתב אמת". מה שטוב ללשון המקראית המאוחרת, בטח טוב גם לנו.
      ואביבה, הטקסט יפה, הצלחות הכחולות מוחשיות מאוד, נשלפו טריות-טריות מהזיכרון. גם החַבּוּרוֹת הכחולות. אבל מה הכוונה "מעוצה"? דימוי קצת מוזר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: