במקום העבודה קרסתי פעם. הלכתי הביתה באמצע היום. כי משהו צף ועלה. פצע ישן כל כך, שנשכח. בכיתי, הסתרתי פני ויצאתי משם. למחרת, היועצת של מקום העבודה קראה לי לשיחה, מאוד רצתה, כך אמרה, שאספר לה מה קרה. לא רציתי. התקשיתי לספר. סיפרתי לה. בסוף היום קניתי דיסק פלמנקו שיעביר לי את השעות הקשות. הן כבר עברו, אבל עדיין לא ידעתי את זה.
הפצע, צורתו. הפצע הוא עין של עץ, עין של בשר. באותו היום ראיתי למרחק מאה מטרים, מתוכי פנימה הבטתי החוצה, הבחנתי בגורי גוזלים עזובים. צרבתי כולי והעור שרט וגירד. שום מלבוש לא כיסה אותו לגמרי.
ואחר כך? מעט אחר כך סימנתי על חזהו של איש שפגשתי, כמו בשפת חרשים אילמים, אתה אוהב אותי ואני אוהבת אותך, והוא אמר: נכון. נהיה החום הזה בבטן וההשתדלות בעיניים. היה יום סוער, והלכנו לים שליד ביתו, רק עמדנו שם על החוף ונרטבנו והתקררנו במשך שעות. והלכנו לביתו למקלחת חמה ומרק ותה. ידעתי שאני רוצה לחיות את זה כך. אבל כשהוא שמע על הפצע, אמר: הראי לי, ספרי לי – סירבתי. אי אפשר היה לפתוח את השזירה הישנה. קשה היה אז לפתוח את העין.
וממרחק הזמן כל זה נראה כמעט טיפשי. ממש טיפשי.
כותבת מוחקת 
תגובות
קראתי וחשבתי שזה מקסים, ואז הלכתי וחזרתי שוב וראיתי שעדיין אין תגובות, אז אכתוב למרות שלא התכוונתי. זה מקסים.
שתיקה כמוה כהקסמה (לטל)
איזה יופי. מרגישה שהייתי שם גם.
תודה, טל, יצהר, מאיה! כייף שבאתם.
אביבה תודה;