הראי לי, ספרי לי

במקום העבודה קרסתי פעם. הלכתי הביתה באמצע היום. כי משהו צף ועלה. פצע ישן כל כך, שנשכח. בכיתי, הסתרתי פני ויצאתי משם. למחרת, היועצת של מקום העבודה קראה לי לשיחה, מאוד רצתה, כך אמרה, שאספר לה מה קרה. לא רציתי. התקשיתי לספר. סיפרתי לה. בסוף היום קניתי דיסק פלמנקו שיעביר לי את השעות הקשות. הן כבר עברו, אבל עדיין לא ידעתי את זה.

הפצע, צורתו. הפצע הוא עין של עץ, עין של בשר. באותו היום ראיתי למרחק מאה מטרים, מתוכי פנימה הבטתי החוצה, הבחנתי בגורי גוזלים עזובים. צרבתי כולי והעור שרט וגירד. שום מלבוש לא כיסה אותו לגמרי.

ואחר כך? מעט אחר כך סימנתי על חזהו של איש שפגשתי, כמו בשפת חרשים אילמים, אתה אוהב אותי ואני אוהבת אותך, והוא אמר: נכון. נהיה החום הזה בבטן וההשתדלות בעיניים. היה יום סוער, והלכנו לים שליד ביתו, רק עמדנו שם על החוף ונרטבנו והתקררנו במשך שעות. והלכנו לביתו למקלחת חמה ומרק ותה. ידעתי שאני רוצה לחיות את זה כך. אבל כשהוא שמע על הפצע, אמר: הראי לי, ספרי לי – סירבתי. אי אפשר היה לפתוח את השזירה הישנה. קשה היה אז לפתוח את העין.

וממרחק הזמן כל זה נראה כמעט טיפשי. ממש טיפשי.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • טל  On 6 בנובמבר 2011 at 2:14 am

    קראתי וחשבתי שזה מקסים, ואז הלכתי וחזרתי שוב וראיתי שעדיין אין תגובות, אז אכתוב למרות שלא התכוונתי. זה מקסים.

  • יצהר  On 6 בנובמבר 2011 at 6:55 am

    שתיקה כמוה כהקסמה (לטל)

  • מיה טבת דיין  On 6 בנובמבר 2011 at 7:00 am

    איזה יופי. מרגישה שהייתי שם גם.

  • avivamishmari  On 6 בנובמבר 2011 at 7:39 am

    תודה, טל, יצהר, מאיה! כייף שבאתם.

  • עודד  On 6 בנובמבר 2011 at 9:18 pm

    אביבה תודה;

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: