בזאת אני מתירה את תרומתי גם לשונאיי

הפוסט הזה נכתב כתגובה לפוסט של חלי היקרה, שבו היא מתקוממת (בצדק!) על הדרת נשים מהפרסומות של אדי. והיא קוראת להתנות מתן תרומות איברים בכך שהנתרמים יוכיחו אקטיבית שהם מתנגדים להדרת נשים.

אני מתנגדת עקרונית לגישה הזו. הקריאה להתנות תרומה נותנת חיים במבחן דעות כלשהו, לא משנה מהו, שומטים את הבסיס המוסרי של התרומה. מתן איבר לאדם אחר אינו אומר שיש לנו זכות או יכולת להתערב בחייו. יותר מזה: התרומה שוללת את זכותנו להתערב בחייו, כי היא מאשרת ומחזקת את זכותו לחיים משלו.

הדרת נשים והתנגדות לשירת נשים מרתיחות גם אצלי את הדם. אני מבינה את ההתקוממות על ה"עסקה הלא הוגנת", אבל אני מנסה להפריד בין הביקורת הקשה שלי על דעותיהם של אחרים, לבין ההבנה שהם לא צריכים את הלגיטימציה לקיומם דווקא ממני. לראייתי, אנחנו תורמים איבר לא בגלל שאנחנו מחבבים אדם ספציפי (גם לזה יש מקום), אלא בגלל שאנחנו תומכים בזכות וביכולת לתת חיים למי שרק אפשר. ראיתי במקום אחר גם דיון ובו טענו נשים שהיו תורמות ביציות רק להורים שיוכיחו "הורות תקינה" בעיניהם. אותו עיקרון חל גם כאן. איש אינו יודע אם הילד שהוריו תפקדו באופן גרוע, יגדל או לא יגדל להיות אדם בעל חיים משמעותיים ומלאי השראה. ודאי אי אפשר לטעון שעדיף שלא היה בא לעולם (טענה שנגזרת מהסירוב לתרום ביצית להוריו).

ולכן ההצהרה האישית שלי היא, כי בפועל הייתי תורמת איברים גם לשונאיי, גם למי שמנהל חיים פסולים בעיניי, גם למי שלכאורה אין לו תקנה. הייתי תורמת לאסיר מורשע, לאדם שדעותיו החברתיות/פוליטיות מסוכנות בעיני, לאדם דל וצר אופקים שחי על חשבון אחרים ומרביץ לילדיו, וגם לנבחר ציבור שלתפיסתי מוביל אותנו לאסון, ואפילו בגרון חנוק, לנער מתועב ואנוכי שביצע תאונת פגע וברח. לכל אחד מאלה יש זכות לחיות, וכל יום שהם חיים פותח להם גם אפשרות להשתפר ולהשתנות (אבל הם לא חייבים להשתמש בה לפי הקריטריונים שלי או בקצב שלי).

למנוע מכל אלה תרומת איברים שלנו, משמעו לפתוח פתח:

א) להנחה שאנחנו על תקן אלוהים, מחליטים מי יחיה ומי לא.

ב) להנחה שאנחנו תורמים רק למי שכייף לנו לתרום לו, ולא בגלל האמונה בזכות לחיים. במקרה כזה עדיף לא להוציא בכלל כרטיס אד“י, אלא לתרום רק אם יש חלילה צורך מצד קרוב או חבר שלנו. או לחלופין, להגדיל את המאגר ולפתוח קבוצת פייסבוק "אנשים שדעותיהם X ומעוניינים לגבות זה את זה במקרה של צורך בתרומת איברים").

ג) להרשאה עקרונית להתערבות דומה של מוסדות השלטון. היום אני תורמת כליה רק למי שדעותיו נראות לי, מחר המדינה תאפשר את ההשתלה רק למי שהצהיר על אזרחות, או שלא יירד מהארץ ב-10 השנים הבאות.

גם אני מתערבת בחייהם של אחרים לא פעם, גם לי יש דעות שיפוטיות מאוד (שלפעמים אני מעדיפה לא לבטא בציבור כלל). אבל עולמנו למרבית השמחה מורכב ועשיר יותר ממה שאנחנו יכולים לצפות, והזכות לתת איבר מבשרנו גם למי שמעצבן אותנו, למי שהוא זבל של בנאדם, אפילו למי שיירק לנו בפנים או חושב שאנחנו אנשים סוג ב', תינוקות שנשבו, היא הכרה בזה. באפשרויות האינסופיות של העולם. התעלות על עצמנו, וזו בעצם מהות התרומה.

(ועם זאת, יובהר כבר כעת כי אני נגד הלחץ האדיר לטובת הסכמה לתרומות, קמפיין בלתי רשמי שמתנהל בווי-נט ובמקומות אחרים ושופט אנשים על פי החלטתם ברגעי צער לתת או לא לתת תרומה מאיברי יקיריהם. נכון, לכל קרנית וכל כליה יש ערך עצום, אבל זו החלטה אישית של בעליהן מה לעשות בהן. נכון לעכשיו לי כלל אין כרטיס אדי. תוספת מאוחרת: יש גם יש).

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • noam-lester  On 6 בנובמבר 2011 at 12:42 pm

    מסכים בהחלט. אסור שלתרומת האברים יהיו התניות. כך גם כתבתי בתגובה אצל חלי.
    לגבי הכרטיס עצמו, אל תמהרי לרכוש אחד כזה, במקרי מבחן כבר הוכח שאין לו כל ערך, ומה (מי) שקובע הם בני המשפחה, שדעתם גוברת על חתימת נפטר ועל הכרטיס שהוא החזיק בו.

  • העלמה עפרונית  On 6 בנובמבר 2011 at 12:53 pm

    נועם, לכרטיס אדי אין ערך חוקי, אבל יש לו ערך כנותן כיוון, עוגן – אם תרצה, שהמשפחה יכולה להעזר בו בבואה לקבל את ההחלטה לאחר הפטירה.
    היות וכל מה שצריך כדי "לרכוש" כרטיס אדי זה ליצור קשר עם העמותה ולחתום על טופס קצר, אני לא רואה את ההפסד הגדול שיכול לנבוע מכך (לאלו המעוניינים – או שווי נפש כלפי – תרומת איבריהם).

    • noam-lester  On 6 בנובמבר 2011 at 1:12 pm

      לעלמה העפרונית – לי יש כרטיס כזה, אבל התאכזבתי כשהתברר לי שאין לו מעמד מול דעתם של בני משפחה

      • העלמה עפרונית  On 6 בנובמבר 2011 at 2:42 pm

        נכון, זה מאכזב, אבל השאלה היא אם המסקנה מהאכזבה הזו צריכה להיות וויתור על הכרטיס, או חתימה עליו כי עדיף זה מכלום. כמובן שהדבר הטוב ביותר, לטעמי, הוא לנהל שיחה עם המשפחה ולוודא שהגורמים הרלוונטים מודעים לרצונך. זה אמור להקל, משמעותית, על ההחלטה ביום מבחן.

      • noam-lester  On 6 בנובמבר 2011 at 3:14 pm

        בואי נאמר שמאופן ההגנה שלך על הכרטיס עולה שאין לו ערך רב. הרי גם בלי הכרטיס אפשר לנהל שיחה עם המשפחה ולוודא… לדעתי רצוי לחפש דרך לתת לכרטיס יותר תוקף, לפני שיוצאים בקמפיינים גדולים למענו. אין לי כוונה לוותר על הכרטיס שלי, אבל אני לא מוצא טעם לשכנע אחרים לרכוש כרטיס כזה. הרי אין לו כמעט שום ערך או תוקף.

  • chellig חלי גולדנברג  On 6 בנובמבר 2011 at 1:07 pm

    יקירתי, עד שלא חתמת את מונעת את אבריך מ כ ו ל ם, לא תורמת אותם.
    לא לאוהביך ולא לאוייביך כפי שאת מצהירה.

    על מנת לקבל את הכרטיס יש לחתום על טופס הצטרפות אותו ניתן להשיג באמצעות:

    1. הטלפון: 1-800-609-610 – השאר כתובת או פקס ונשלח את הטופס (גלויית תגובינא)

    2. האינטרנט – http://www.health.gov.il/transplant/card.htm (יש להדפיס הטופס על מנת למלא הפרטים)

    לאחר חתימה יש לשלוח אלינו בפקס 03 6957344 או בדואר לכתובת המופיעה ע"ג הטופס.
    בברכה,
    לילך בן-מאיר
    המרכז הלאומי להשתלות

    ואני עדיין בדעתי, מי שלא מוכן שתמונתי תתנוסס על מודעה הקוראת לתרומות אברים,
    כי אני אשה, לא זכאי לתרומתי. יכיר בי כאשה, כשווה, כבעלת קול ערב (נניח) או זייפנית אבל זכאית לשיר כרצוני, כבעלת זכות לשבת באוטובוס היכן שאבחר וכו…יכיר בי, אכיר בו כזכאי להנות מאברי גופי הנבחרים, לא יכיר, לא אכיר. ככה, קטנונית ולוחמנית אני.

  • ארנון  On 6 בנובמבר 2011 at 3:16 pm

    אביבה, מסכים לגמרי.

    • avivamishmari  On 6 בנובמבר 2011 at 3:27 pm

      היי יקירתי, ותודה שקראת והגבת. לכרטיס שלי יהיה ערך סמלי בלבד ואף פחות מזה, כל עוד הוריי שיחיו מתנגדים נחרצות לתרומת איברים לפי אמונתם.

      מעבר לזה נראה לי שהמחלוקת בינינו לא קשורה לקטנוניות אלא לטיב ה"חוזה" שמעניק הכרטיס. אני רואה בו בעיקר את הוויתור.

  • העלמה עפרונית  On 6 בנובמבר 2011 at 4:04 pm

    לא, אין לו ערך רב. אבל יש לו ערך *כלשהו*. מה גם שמרבית האנשים לא מנהלים עם יקיריהם שיחה אודות גופתם כעניין שבשיגרה, וגם אם כן, נראה לי שכרטיס תרומת איברים בארנק (ולצורך העניין, באמת לא משנה אם מדובר בכרטיס "רשמי" או בפתק בכתב ידך) יכולה להזכיר למשפחה את השיחה ההיא, מלפני חמש/עשרה/שבע עשרה שנים.

    אני לא בטוחה עד כמה נפוץ המקרה בו משפחה מסרבת לתרום איברים של אדם שהצהיר על רצונו בכך. נכון שהיו מקרים שפורסמו בתקשורת, אבל אין לי דרך לדעת אם הם היוצאים מהכלל (ולכן זוכים לפרסום) או משקפים מצב קיים.

  • דפנה לוי  On 6 בנובמבר 2011 at 5:40 pm

    טוב אז גם חכמה לא רק מצחיקה…

  • chellig חלי גולדנברג  On 6 בנובמבר 2011 at 8:03 pm

    אני קוראת תמיד, הכל, מאז ומתמיד ואפילו מלפני 🙂

  • Zvika Agmon  On 6 בנובמבר 2011 at 8:10 pm

    לא התכוונתי להגיב אבל דברייך, אביבה, שהם דברים נכוחים – פיתו אותי 🙂
    ראשית, דעתי כדעתך (או מוטב: כדעותייך).
    אשר לכרטיס: בני משפחתי יודעים שאת אבריי אפשר וצריך לתרום לכל מי שיכול
    להפיק תועלת (= להציל חיים), ללא הבדלים מכל סוג שהוא. אני מקווה שיעמדו
    ברצונותיי בעת מבחן. אבל אני אחתום על הכרטיס אך ורק אם יצוין בו שאת אבריי
    יקבל רק מי שאף הוא מחזיק בכרטיס כזה (אני סולד מפרזיטים). וגם ישנו צורך
    למחוק את הפסקה המעליבה, שמתנה את ביצוע רצונותיי בהשקפת עולמו של
    איש דת בלתי ידוע…

  • רוני  On 6 בנובמבר 2011 at 8:27 pm

    אני מסכימה לגמרי. התרומה שלי היא מוחלטת, בלתי מותנית בדבר.
    אבל הערת שוליים: אני מחזיקה כרטיס בארנק, אבל מבחינתי זו הצהרה אישית לגמרי, ולחלוטין לא מחייבת עבור בני משפחתי.
    אחרי מותי, הם רשאים מבחינתי לעשות בגופי את מה שנכון בעיניהם. אם הדברים היו תלויים רק בי, הייתי מורה לתרום את כל איברי להשתלות, ואם הם כבר לא במצב שמיש, לתרום את הגופה למדע ולשרוף אותה בתום השימוש. אבל אם למשפחה שתישאר מאחור יהיה צורך בהליך אחר, זה בסדר גמור. אם הילדים שלי יתחרדו וירצו לקבור אותי בדרכם, זה בסדר. יתנצרו וירצו אותי בכד אפר על האח, גם בסדר. יהפכו לזורואסטרים וירצו לתת את בשרי מאכל לנשרים, וואו. רעיון מרתק.
    אחרי מותי, אין לי שום צורך להשפיע על מה שיקרה בעולם הזה. ודאי שלא במניעת השאריות ממי שעשוי לקבל מהם חיים, יהא האדם הזה אשר יהא.

    • avivamishmari  On 7 בנובמבר 2011 at 11:27 am

      כמוך כמוני. לא רוצה לדחוף להם את הדווקא הזה לפרצוף אחרי לכתי (היה להם מספיק במשך חיי…).

  • עודד  On 6 בנובמבר 2011 at 9:07 pm

    אביבה תודה;
    תודה על הרהיטות.
    תודה על הבהירות.
    תודה על הישירות.
    תודה על היושר.
    תודה עליך.

  • יסמין  On 8 בנובמבר 2011 at 9:45 pm

    הופה! זה היה מרענן ומרווה. אני בכלל לא יודעת מה דעתי בנושא אבל כל כך נהניתי לקרוא שאני כנראה מסכימה איתך. אפשר עוד בז'אנר הלא-פואטי הזה?

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: