הכוחות בצלחות

טלפון מצלצל באחד החדרים של מסדרון ארוך. עשר, עשרים צלצולים, אף אחד לא מרים. משתתק. אחות מופיעה מרחוק, מטופפת במרץ לאורך כל המסדרון. עוברת אותנו וממשיכה. נמשיך לחכות בבית החולים צהלון-דג'אני. כמו שחיכינו מהבוקר.

אחרי שעתיים של המתנה לוקחים אותי, לפעמים, לבדיקת תפקוד ריאות. זו בדיקה קלה: מכניסים את צינור המפוח לפה ונושפים. חזק, הכי חזק, עוד יותר חזק! הנשיפה מפעילה מנוף שאפשר לראות על הגרף כמה התקדם כלפי מעלה. הנשיפה שלי לא מעלה אותו אפילו עד הרבע. האחות שואלת: נו! זה כל מה שאת יכולה?

כן, כי הריאות הרי לא עובדות. גם לא ברור לי מה אני עושה פה. זה בית החולים היפואי היחיד שאני מכירה והוא רצוף מסדרונות ארוכים וצלצולים שלא נענים, אחיות בגיל העמידה מהלכות במרץ, ואחים כבדי גוף שנכנסים לחדר כשצריך להחזיק אותי לבדיקת דם. tני לא מסכימה. אני לא מסכימה לשום דבר. אבל לא שואלים אותי. מבטיחים שלא, ובסוף בכל זאת כן. הרופא אמר, יש פתק ביד וכך צריך. לבסוף אני אומרת: טוב, אבל בתנאי שהוא, האח המחזיק, ייצא מפה. ולזה מסכימים.

לצהלון אנחנו נוסעות בשני אוטובוסים, עם אמא מחזיקה בידי, ומדברות בדרך. הדרך מעניינת. בית החולים עולם סגור. הרופאים קשי פנים. רק רופאת קופת החולים בעירנו עדיין ידידותית. אפה המעובה חרוש קמטים, מעולם לא ראיתי כזה, כל פניה הכהות חרושות וגם אפה, כמו חגווי סלעים ממוזערים. גם השם שלה לא דומה לכלום, והיא חסרת מוצא ברור. גוחנת אלי ופוסקת: הכוחות בצלחות. תאכלי כל יום יוגורט אחד, זה יחזק אותך.

היוגורט אז היה קריש שמנתי מוצק שהכפית היתה משאירה בו שקע ברור, כמו בג'לי. בשקע היו נקווים אחרי כמה דקות נוזלים שצבעם לבנבן-ירקרק, להראות שהחומר חי. הכפית המלאה היתה משאירה חמיצות לימונית בפה. אני חושבת שאהבתי את זה. כל יום אחד. אני חושבת שהיתה לי דלקת ריאות. אבל למה הלכנו לדג'אני ומתי הפסקנו ללכת אני לא זוכרת. פעם שאלתי את אמי והיא ענתה. לא יודעת מה ענתה.

אחר כך, בלי קשר, הלכנו לרופא המומחה. ידעתי בדיוק מה היה לי, ושזו בעיה. משהו מולד, מורש, מעיק, איך תעבירי חיים ככה. הרופא המומחה קיבל "פרטי", בערב, בביתו. חווילה שקטה בשכונה שקטה, וילד או ילדה שהיו שם בשמונה בערב. הוא ישב מאחורי שולחן עבודה חום גדול. אחר כך קם, פתח ספרי רפואה והראה לנו צילומים: יש הרבה מקרים כאלה, בעצמי ניתחתי כמה. בהחלט אפשר, יש פנים לכאן ולכאן. חכו לראות איך היא גדלה. בסוף הפגישה אמא שלי הוציאה המון כסף, לא יודעת כמה, ושילמה לו. אבל לבסוף לא היה ניתוח. גם לא הסכמתי שיהיה. והיום הבעיה המולדת איננה. רק צל שלה ישנו והיא לא קיימת. כבר כמה שנים לא חשבתי עליה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עודד  On 14 בנובמבר 2011 at 9:50 pm

    אביבה תודה;

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: