פעם, חברי השמאלנים,
נביט זה בזה ונזכור:
אפשר לשרוד עשר שנים רעות.
גם עשרים. אולי.
אבל שלושים שנים? ספק אם נעמוד בזה.
ספק אם ילדינו יאזינו לטרחנים מתנגדי המשטר
החותרים תחת יסודות המדינה החשובה, היקרה.
כן, הם יאהבו אותה, ויסבירו לנו בשקט שאנחנו בעצם
רוצים להרוס אותה. זה יהיה גם נכון –
נתעב אותה. תיעוב מר, על אספרסו או בירה, תיעוב בודד. למרות שאיננו לבד.
ניפגש לא ממש בחשאי, אבל גם לא בגלוי. מי שיודע יודע.
נקרא את הספרים המתאימים. נתנה אהבים בכלימה – רוצים אבל לא יכולים.
אבל לא נשתוק! נספר. נסריט. נקצוף. ננמק. בתנועות ידיים רחבות.
נשמור לנו סערת נפש למהפך שיבוא,
או לאביב הישראלי הצפוי. אבל קיץ ישרור בכל. המון זמן.
בני העוולה יקפצו לבריכות שחייה שהוקמו בכספי המסים.
מתחת לציפורנינו, כמו תאי עור של תוקף, כמו דנ"א כוזב,
יישאר הזיכרון היבש של זמנים אחרים.
כותבת מוחקת 
תגובות
יפה, כושלאמאשלך
🙂
מצויין
תודה רבה, ריקי.
אביבה תודה;
אה באמת, מה זה שלושים שנים רעות לעומת הנצח.
וממתי מתחילים לספור?
מרוואן מרמאללה תזמן 44 שנה, חליל מרמלה סופר 63, אבל מי סופר, יש אחלה מסבחה.
בחברון מדווחים על עומס בשדרות תרפ"ט פינת ראשית הציונות.
וברומא מזכירים שהיתה פעם אימפריה, גם במוסקבה, גם בוול סטריט.
אימפריות נופלות לאט, רבאק, ובמילא הן אף פעם לא מתות, רק מתחלפות, כמו הפראיירים.
וייאוש זה עניין של בחירה, לא אבחנה אובייקטיבית.
תשאלי את הבודהה. הוא סופר כבר 2500 שנים רעות, ועדיין מחייך.
תודה עודד!
מרמיט, יא מרמיט, תן גם לי קצת מהמסבחה שאתה אוכל (אבל אתה צודק, וככה גם משננים לי בשיעורי הנהיגה: "הסתכלות רחוקה").
ולחשוב שכל זה כבר קרה. מילה במילה
נהדר, אביבה, נהדר.
אני לא יודעת מה זה יותר- יפה או עצוב…
אאוץ. בלב.
עומדים, עומדים בזה. גם שלושים וגם ארבעים. עובדה.
נוראה היא ההתרגלות, אך רב כוחה.
תודה נועם, זולי, טליה, חלי!
חבצלת – צודקת, כמו שאמר דודו טסה, בסוף מתרגלים להכל.
אולי זה רק אני, אבל בריכות שחייה, ועוד כאלה שהוקמו בכספי המסים, תמיד מזכירות לי את מנחם בגין משלהב את הקהל כנגד הקיבוצניקים.
ואז פתאום יש איזו סימטריה שקשה להתעלם ממנה.
תודה על התגובה, שחר. בגין הביא את בריכות השחייה של הקיבוצניקים כדוגמא להתנשאות ולניתוק משאר העם, שחי חיים פשוטים יותר, ולא בגלל השימוש בכספי מיסים (הבריכות בקיבוצים הוקמו בכספי הקיבוץ).
עובדתית, ולא לגמרי ברור לי מה זה אומר במקרה הנוכחי, את צודקת. אבל אני לא חושב שהכוונה היתה להצביע רק על התנשאות וניתוק, אלא גם על התזה (ושוב, אני לא רוצה להיכנס לוויכוח על נכונותה) שהקיבוצניקים "חיים טוב על חשבונכם".
אז אני מודע להבדל שבין בריכות השחייה המטאפוריות שלך לבין בריכות השחייה הממשיות של הקיבוצניקים אצל בגין, ובכל זאת משהו בבחירת המלים הזו גורם לי אי-נוחות. זה טוב שהוא גורם לי אי-נוחות, זה טוב מאוד, אני תמיד שמח לאי-נוחות שכזו. היא מצליחה לסדוק קצת את ההזדהות האינסטינקטיבית המלאה עם תחושת הרדיפה, המוצדקת כשלעצמה, שהשיר הזה מתאר באופן יפהפה.
או כמו שאני נוהג לומר ביותר מידי הזדמנויות לאחרונה: זה עובד בכמה רבדים.
טוב, אם כך אני מפסיקה להגן על התזה. 🙂
כתוב חזק ועיתוי מצויין. כבר שיבחו למעלה, מצטרפת.
אוסיף רק בתור "בלון ניסוי" ותיק יותר מרבים פה, שהמאבק הוכרע לפני חמש עשרה שנה ומעלה, כאשר דפוס הזינוב במחנה הצליח בלי שום מחאה. העצמות שלי פזורות פה ושם, כעדות.
מכאן, שהשמאל הצונח בחלקו אינו ראוי לשמו ולאבל, אך גם, שצומחים דברים חדשים, כפי שאני רואה, מהדור הצעיר. אז בתור בלון ניסוי, שוב, התהליך מתחיל להתהפך, אולי בטווח של עוד חמש עשרה שנה זה יהיה יותר מעשי.
הכוחות החזקים והחיוניים של הימין המתנחלי סובלים כבר מראש מתסמונת היהירות והזחיחות שהפילה בעבר מחנות אחרים, בשיא כוחם. מדובר במוטי אלון, וצאצאיו הרוחניים, במידה רבה, שזה חלול בדיוק כמו שהיתה הנהגת השמאל שהביאנו הלום.
אני דוקא החודש מצאתי תעצומות חדשים לחזור לפעילות "שמאל" , ורואה ניצנים של משהו חדש, אמנם מסוג אחר ופחות "אידיאולוגי" אבל דוקא יותר אמין וסולידרי, כלומר, חזק. אין שמאל (וגם לא משהו אחר) ללא סולידריות. מה שקרה בקריסה הגדולה משנת 2000 הוא ההתגשמות של היסודות הרעועים שהיו מכוסים. אני לא מתגעגעת לצביעות והניכור, אז כניראה שזה ארבעים שנה במדבר, ככתוב, לשם חילופי המשמרות והתחדשות השורות. ומעבר לזה, אני מסכימה עם מרמיט על הבודהה.
האמת, שהתגובה מיותרת, למעט הפסקה הראשונה. נגררתי לדפוסים ישנים }) כניראה צריך עוד ארבעים שנה במדבר, לפחות חלקנו האוטומטיים….שבת שלוםפ
איריס, כלל וכלל לא מיותרת. טוב שבאת וטוב שכתבת חופשי 🙂 ואת בהחלט רואה נכוחה. שבת שלום.
תודה יקירתי. אני רואה שהסתבכת כבר על הבוקר עם התעקשות על "קטנות" (אתיקה וכיוצב) בבלוג אחר. כבר בראשית ימי אותו בלוג, ציינתי לגבי אחד מיקירי הבלוג ואושיה נכבדת, שרלוונטי לציין שאימו בכירה במשרד ממשלתי שולי כלשהו ואביו עורך דין כלשהו לא עני. התגובה נמחקה, ומאז בעלי הבלוג מעיפים עלי עין עקומה בהחלט. אך, מה רוצים ? בבלוג שבו קצינים בצה"ל מדברים בשם "המחאה האזרחית משמאל", ועשירי ישראל מייצגים את החולים והעניים שאין להם כסף לתרופות, והומואים מייצגים נשים ופמיניזם, והכותבת אורחת היא לרוב גבר, האין זה ראוי שההוא, הבן של…, ידבר בשם חסרי ההגנה המשפטית ? אני מתפלאה עליך עליזה, אה…אביבה…זו ארץ הפלאות והמראות. עם זאת, יש תקומה, אני בטוחה שזה או טו טו משתפר שם, הבטיחו פעם דמוקרטיה.
אני הסתבכתי? אפשר לומר שהם הסתבכו עם ראייה צלולה של המציאות 🙂 לה-לה לנד היא גם טריטוריה גברית לפעמים, מסתבר.
פוסט נפלא, ואני מקווה שהמון אנשים קראו אותו. לא כי הוא חשוב, כי הוא יפה.
בדיוק דיברתי היום עם מישהי על האינטיליגנציה ברוסיה, והיא אמרה שאף אחד לא טורח להציק להם. רק מפקחים עליהם, ודואגים שהם לא יעשו יותר מדי רעש. ממילא לא נשאר יותר מדי מההשפעה שלהם, בעידן שבו הכסף והכוח לא מפחדים יותר מאף אחד.
מי שלא יכול לעמוד בזה, ויש לו את האפשרות, ברח למערב. אבל הרוב פשוט נשארים ככה, ביאוש שקט מהסוג שאת מתארת.
אנחנו עוד רחוקים משם. אולי בעוד בעוד עשור נקרא את "אל המהסס" של ברכט (http://liorgimel.wordpress.com/2007/05/25/17/) ונגיד אוי, כמה צעירים ותמימים היינו פעם. אבל אנחנו עדיין צעירים ותמימים, ותמיד מוכנים להתרגש ולקוות ולהתלהב רק עוד פעם אחת.
(רק לא הבנתי את ההקשר של תינוי האהבים בכלימה).
תודה, כתמיד, ושבת שלום.
רוב תודות, ליאור יקר. השיר של ברכט נפלא.
ולעניין תינוי האהבים: יש אומרים, קשה לבדוק סטטיסטית 🙂 שעזוז לאומי משפיע על העזוז האישי.
הכי כאב לי לקרוא, שהילדים שלנו מאשימים אותנו במצב המדינה. כאב – כי זו אמת.