דלת החדר

אי אפשר לסגור לחלוטין את דלת החדר, שהיא רק דלת הזזה, והחדר הוא לא רק שלך. אי אפשר לנעול. אז היא מביאה חוטים ושרוכים וקושרת את בסיס הידית העגולה אל דלת הארון שלידה. ולפעמים קושרת אותה אל מוט המתכת המחזיק את הספרייה. על הספרייה הזו הדביקו, בילדותם, מדבקת פרצוף של צ'יף אינדיאני זעוף פנים. היא אהבה את הצ'יף הזה. הוא נמחק והתקלף לאט לאט. עכשיו היא כבר לא ילדה. יש לה על הקירות פוסטרים של כוכבים ומילות שיר של ג'ון לנון על קלף שרוף בקצוות. בובות קיטש של פיירו הליצן העצוב. ספרים של אורי ברנשטיין ורון אדלר. תקליטים של קווין ושל אל דמיולה וג'ף בק. ערבוביה. היא מדברת שעות עם שני בנים, מדברת על קליפים של מוזיקה אלטרנטיבית עם שני הבנים היחידים שמתעניינים בזה.

צריך לסגור את דלת החדר באופן מוחלט והרמטי, בשביל שיהיה אפשר לעמוד מול המראה. או לבהות. לעשות מעשים ולחקור מחקרים. לשמוע מוזיקה כאילו תיכף מוצאת להורג. להירדם כשהתקליט על סוף הצד, וישט וישט, הרגע לא היית לבד ועכשיו כבר כן. לבכות, לכתוב. לצרוח. לדמיין. לתכנן. אני לא זוכרת איזה חלומות היו לי. לא בגיל הזה. לפניו – כן. אחריו – ודאי.

 *

בנות מסתובבות בעיר, לוקחות קו 1 לתל אביב, הולכות לחפש מילק שייק, בלינצ'ס, גלידה, כל מיני מזונות שלא משביעים דבר. נכנסות לדיזנגוף סנטר, יוצאות. הולכות ל"ג'וני שב משדה הקרב" ב"צוותא". מעבר לפינה ראתה כמה חבר'ה, זרוקים, יושבים על המדרכה של אבן גבירול, נשענים בגבם. מישהי ששייכת להם התקרבה לומר שלום, ומישהו מהם נטל את זרועה ונשק לגב ידה. האם כך נראית הבוהמה? הייתי נותנת הכל כדי להיות כמוהם, אמרה לעצמה מייד. הנדר הזה היה טיפשי ושקרי: כמובן שהיא הלכה והיתה כמוהם ברבות השנים, לא היתה אפשרות של מציאות אחרת. אבל בו בעת מעולם לא היתה אחת מהם, לא משם, לא לגמרי.

בסוף זה תמיד לבד. את נכנסת לקבוצה מגובשת, את יושבת עם מי שנדמית כמנהיגת החבורה, כולך שמחה כבושה על שזכית להשתחל אל תוכם. ואז היא מתחילה לרכל עליהם באוזנייך, רכילות איומה. האם זוהי קירבה? את חושבת. או שהיא מכריזה שאין לה איתם ולא כלום, או מספרת שהיא מכירה אותם שטחית בלבד ותיכף ייפרדו. ואין לה דרך, גם לה אין מפתח בשבילך, להגיע לשם. ללב לבו של מה זה בכלל. גם היא לא האדם המתאים לעזור. אבל במה חשבת שתעזור לך. לאן תרצי להגיע. ומיהם האנשים האלה.

 *

כמו עכשיו, מתקדמת, פורשת שטיח אחרי שטיח, שנופלים כבדים אחד אחד מתחת לחולצתי, נפרשים על הרצפה, נוגעים בכפות רגליכם. אה, זה היה עכשיו בעצם קל מאוד, אולי לא ממש שטיח, רק טישיו מקופל שנשכח בתוך השרוול.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עודד  On 20 בנובמבר 2011 at 6:43 am

    אביבה תודה;

  • mooncatom  On 20 בנובמבר 2011 at 7:12 am

    אני מוצאת את זה אמיץ מאוד
    להסתכל אחורה אל הנעורים.
    ואיזה יופי לגלות שהשטיח הכבד הזה
    הוא בסופו של דבר טישיו מקופל.
    יפה.

  • avivamishmari  On 20 בנובמבר 2011 at 8:00 am

    תודה עודד, תודה מיכל, ובוקר טוב.

  • דנה  On 20 בנובמבר 2011 at 4:15 pm

    אביבה שאלה, את שוקלת להוציא ספר או עובדת על כזה?

    • avivamishmari  On 20 בנובמבר 2011 at 4:48 pm

      אני מקבלת את שאלתך כמחמאה 🙂 והתשובה היא, בערך, טפו חמסה שום בצל ימים יגידו.

Trackbacks

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: