חבר של הקלברי

נשקפת במראת הצד. אני זו היושבת ליד הנהג ולכן יכולה להרשות לעצמי להביט. הרחוב עובר, מתנודד, ובו מהלכים אנשים עם סלים. האוטו יציב ואחיד ובו אני. פניי במראה רציניים. אני לא שבעה הבט בעצמי. איך זה יכול להיות. איך ייתכן שאני כל זאת. נראית נפלא. נראית זוועה. מהורהרת. צחקנית. אישה בוגרת בשלה. שופעת חן ילדותי. מלנכולית. טרודה. עצבנית פחד. רכה בהפוגות. שכלתנית ושונאת כל זאת. אוהבת את זה בלי להתכחש. צמד גומות חן. גבות מקושתות, הד לשפתיים. קמט אחד בין העיניים ואחד בצוואר. ותינוק בבטן. יש לי תינוק שאני לא רוצה מאיש שאני לא רוצה. ההוא נכנס וזה נכנס / ההוא הכניס את עצמו מוזמן וזה הכניס את עצמו לא מוזמן / הכניס חומר מעצמו ונדחק בדלת הפתוחה / שאף שלט של צמד יוני בר אין עליה / בדירה מתחת לגג / שאף עריסה לא ממתינה לו שם. כך היה כותב ודאי אבות ישורון קשישא לו נתקל במצב דומה. אבל בחזרה לחיי: אני צריכה לעזור לו לצאת. לגרום לו.

כדי לגרום לו לצאת אני הולכת לבית המרקחת. קונה. מחשבת: כבר חיכיתי 71 שעות. שעה לפני תום חלון החיסול אני מצליחה לקחת כדור אחד. מה היו נשים עושות פעם? שותות חליטת פטרוזיליה. דוחפות מסרגה וממשמשות. מדממות למוות כמו בספר של פוקנר. עולות על כיסא וקופצות, או מדרגות וקופצות, כמו שראיתי בסרט מצרי פעם. קופצות ובוכות: איך אפרנס אותו, מה אעשה בתינוק שנכפה עלי, איך אשתמט מחתונה.

אני משתמטת רק מאחריותי שלי, ומהקישור הפשוט בין אהבה לילד, ולכן לוקחת אחד. ואז מתקשרת וקובעת איתו לבוא שוב. כי למה לא, כבר לקחתי אחד. התינוק שלך / שאינו שלך ואינו שלי / שהבריח את עצמו אל תוכי / כמו פליט מהגר או נוסע סמוי באנייה / חבר של הקלברי פין בינינו / בוא נשים עליו חותמת "לא עבר"/ ונמשיך.

רק בהפוגה שאחרי במשך ובאמצע, מצליחים לדבר. ומתוך כל מה שהוא מספר אני למדה איך נותנים צ'ק ככה שבטוח יחזור בלי להשאיר עקבות, או איך פותחים עסק שיהיה רשום בספרים שהוא עסק אחר. ואני אומרת לעצמי: מה נתת לי / איזו מתנה מסריחה כמו גבינה הבאת לי פה / עסקת חבילה של עונג ושקר / וכשפותחים גם יוצאות כל המחלות / למה לא, תן לי את הפנדורה הזאת, תן ואל תפסיק / רק הזדרז בצאתך מחיי/ כי אהובי המהוגן כבר עומד בדלת. ובאמת, פתחתי לו בלי ספק, ואחבק את המחויבות שלו, את שמחת היומיום איתו, עם סנדליי שהוא ירים בלי סלידה ויניח במקום, עייפותי המצטברת, הכביסה שלי, החולשות הקטנות באוכל ושינה. עכשיו למשל בא לי נורא לישון. העיקר שאני יודעת שאני כבר לא.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יואב כץ  On 22 בנובמבר 2011 at 8:33 pm

    איי-איי-איי. כואב הלב. גם על החוויה וגם עלייך וגם מכמה שזה יפה

  • עודד  On 23 בנובמבר 2011 at 7:12 am

    אביבה תודה;

  • לי  On 23 בנובמבר 2011 at 10:35 am

    מבחינת החיים המילים שלי צורמות, אבל הן כנראה באו מקוראת הספרות שבי: סיפור נפלא.

  • avivamishmari  On 23 בנובמבר 2011 at 10:58 am

    תודה, עודד. תודה, לי!

  • מדשדשת  On 23 בנובמבר 2011 at 9:09 pm

    אוֹי.
    וגם – וָואוּ.
    ואז – אוּוָה.
    ופִיוּ.
    כי אין לי מילים.

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: