רצתה למרוד

רצתה למרוד. כל כך רצתה למרוד, מרדה בעצם כל הזמן, בעצם נוכחותה, אבל לא היה אל מי ולאן לברוח עם זה. גיל 17 וחצי. את סיני כבר החזירו. היא ישבה באחר צהריים קיצי מול הטלוויזיה, גרעינים שחורים והעיתון של המדינה דאז. והניחה מידה את הגיליון, ואמרה: אני נוסעת לאילת. בתגובה הם נזעקו, מה פתאום. היה ברור שלא יצליחו להניח לה למרוד – מה קרה לך, אנחנו נוסעים איתך. וכך נסעו בשלישייה, ירדו באוטובוס עם שקי שינה מהמילואים של אבא, הביאו כריכים וישנו על החוף הגבשושי.

אביה נשבר ראשון, התהפך כל הלילה בשק השינה שלו ובבוקר עלה, מגחך, על האוטובוס הביתה. הן נפנפו לו לפרידה וחזרו אל צרורותיהן, אם ובת, טנדו שלא ביקש להיות טנדו ואחיזת חנק על הניסיון לתפוס אוויר. על החוף היה כבר הווי, אנשים יושבים, נערים מוכרים עגילים וצמידים. בחורה מוצקה ונמרצת התוודעה אליהן, וישובה על שק השינה הפרוש, אבחנה: איזה יופי, אתן ממש חברות. אחר כך המשיכה וסיפרה על עצמה: בצבא הייתי מד"סית בבה"ד 12. היית מה? שאלה האם, שמעולם לא שירתה בצבא, האזינה שוב לאותה התשובה, שוב לא הבינה אותה, והנידה בראשה בחופזה: אה, כן, זה.

היא, הנערה, ישבה את הימים האלה בין האבנים הקטנות, המציקות. נכנסה למים ויצאה. נכנסה למים ויצאה. הלכה להצטייד במכולת. שכבה בתוך השק, זועפת: כמה עוד תטבול בסירופ הדביק של הגנה הורית, כמה עוד תמרוד אל שום דבר. כמה אפשר לישון בבית המוכר. כמה אפשר לישון, להירדם, לדעת מתוך חלום שפעם היא עוד תשכב מובסת במיטה אחרת, בתוך שפה אחרת, בגוף נוקשה ועם הדהוד של ידיעה שיכאיב לרקותיה: תמיד יהיה לך קשה כל כך, תמיד יהיה לך נפרד. כמובן שהסתבר שלא תמיד היה קשה כל כך ולפרקים היה נפלא. גם קולות פנימיים משקרים, ולעתים אף במצח נחושה. אבל עדיין זכרה על מה תרצה לחיות ולמות: על עצימת העיניים כשרוח קלה מלטפת את הפנים בנוף חדש, על כף יד הנוגעת בחברתה נגיעת קרבה, על ההתפעמות ממילה או מתמונה שאחר כך קשה להסביר למה, על ידיעה שקטה שהיום הוא יום טוב.

טוב, כי באיזו שהיא מרפסת עציצים שבתוכנית חייה, שקית התרמילים הסגורה, כנראה מחוררת בכל זאת, התחילה לתפוח ולרחוש. חיים, לא משנה אם רימות או זרעים, חיים רחשו שם והיא ידעה שהם מצויים היכן שהוא והיא הלכה לחפש אותם. כשתמצא, חשבה, תקפוץ לתוך השקית ותתערבל בה עד שתכוסה כולה באותו חומר חסר בושה וחסר מנוח. היא רצתה לזוז, וזזה. היא עברה מנבג לנבט וחזרה, אין ספור פעמים עברה, עד שהקפיצה נראתה לה כהחלטה של רגע, כמו לבחור מספר על החוגה, בסך הכל בחירה של כמה פעימות, ולו היתה מחייגת אחרת היתה מגיעה למקום אחר, לאדם אחר.

אמנם במקום אדם אחר, שנים היתה חברה של אין אדם אחר. והם היו הולכים יחד ומתנועעים יחד כמו להק פרטי. אבל אז, באוטובוס החוזר מאילת, עדיין לא האמינה בזה לחלוטין, ולכן די בקלות הניחה את ראשה על משענת הכיסא ונרדמה. עוד מעט מתגייסת.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • havazzelet  On 28 בנובמבר 2011 at 11:53 am

    גם קולות פנימיים משקרים, ולעתים אף במצח נחושה.
    אח, שתהיי לי בריאה.

  • ארנון  On 28 בנובמבר 2011 at 12:34 pm

    מאד יפה. אני מרגיש שניצודתי על ידי המילים. הסיפור ארב לי והיתל בי ונפלתי למלכודת בהתמסרות. ככה זה באהבה. ליבי עם הנערה

  • avivamishmari  On 28 בנובמבר 2011 at 5:59 pm

    איזה כייף שבאתם וקראתם וכתבתם. תודה.

  • עודד  On 28 בנובמבר 2011 at 6:54 pm

    אביבה תודה;
    לא הכרח שתמיד יהיה לה נפרד.

  • אריק עצמוני  On 29 בנובמבר 2011 at 12:44 pm

    כן, המשפט שחבצלת אמרה. וגם: "שנים היתה חברה של אין אדם אחר. והם היו הולכים יחד ומתנועעים יחד כמו להק פרטי". כמו שאמר דבירסקי, כושלאמאשלך.

  • רות שקדי  On 29 בנובמבר 2011 at 5:14 pm

    את שוברת לי ת'לב עם האמיתות הבלתי מתפשרות שלך

  • avivamishmari  On 29 בנובמבר 2011 at 7:44 pm

    אריק, אני אמסור 🙂

    רותי, תודה יקירה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: