מלתחת חורף

ונגיד שאצא באיזה כוח קדום, אתהדר בעיטוף חדש. זה לא כוח לייזר. לא קרן ישירה. זה רדיד בהיר, העוזר לשמוט מן היד את הבלתי אפשרי, ולחייך אל כל היתר.

נגיד שאעטה אותו, את הכוח המרצד, בלכתי ובשכבי ובצאתי אל הרחוב הראשי. הרי בכל כך הרבה פוסטים אני הולכת ברחוב. הולכת עם תיק ושקית, עגלת תינוק לפניי, מחשב בידי. ידי האוחזת, מהדקת אל גופי, ברוח הפרצים, את קרעי עצמי. האם לא אלבש באותו אופן, יפה כל כך, את המילים אני רוצה להיות איתך בכל מקום עכשיו וגם אחר כך וביחד?

פתאום נכנס שוב הקור הישן. רגע של היזכרות: זו רק משאלת לב. שוב את כותבת את מה שרק ייתכן. הביטי מסביבך, אומר הקול, אף אחד לא מביט בך, כעת או בכלל, איך תתקיימי ככה, מעט ורעים יהיו, אין לך את החומר המאגד. אבל אז אני מביטה על כתפיי והן אכן עטויות.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • avivamishmari  On 1 בדצמבר 2011 at 10:25 am

    ובהקשר זה, הרדידים של מיכל.

  • mooncatom  On 1 בדצמבר 2011 at 11:55 am

    קטעים,
    רציתי להגיב ואז ראיתי את ההפניה,
    איזה כיף. ועכשיו התגובה.

    נשימה עמוק.

    רציתי להגיד לך
    שכתפייך אכן עטויות.
    שהרדיד הקליל האוֹרי הזה שלך
    עשוי בדיוק מזה, מהכוח שבו את הולכת מול הרוח
    עם תינוק ומחשב וסבלנות וכעס ואהבה.

    והכתיבה הטובה שלך.

    • avivamishmari  On 1 בדצמבר 2011 at 2:43 pm

      יופי שבאת! אבל הזמנתי אותך רק ליתר ביטחון.
      קצת קקאו חם עם כל הרדיד והתינוק והכעס ומה שאמרת, והתמונה מושלמת.

  • Zvika Agmon  On 1 בדצמבר 2011 at 2:48 pm

    מה נכנס פתאום? הקור או הקול?
    אכן, את יפה וכתיבתך טובה.

    • avivamishmari  On 1 בדצמבר 2011 at 6:36 pm

      כן, נכנס קור. אבל היה גם קול. לא שמתי לב שהם דומים נורא.
      רוב תודות, צביקה!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: