ונגיד שאצא באיזה כוח קדום, אתהדר בעיטוף חדש. זה לא כוח לייזר. לא קרן ישירה. זה רדיד בהיר, העוזר לשמוט מן היד את הבלתי אפשרי, ולחייך אל כל היתר.
נגיד שאעטה אותו, את הכוח המרצד, בלכתי ובשכבי ובצאתי אל הרחוב הראשי. הרי בכל כך הרבה פוסטים אני הולכת ברחוב. הולכת עם תיק ושקית, עגלת תינוק לפניי, מחשב בידי. ידי האוחזת, מהדקת אל גופי, ברוח הפרצים, את קרעי עצמי. האם לא אלבש באותו אופן, יפה כל כך, את המילים אני רוצה להיות איתך בכל מקום עכשיו וגם אחר כך וביחד?
פתאום נכנס שוב הקור הישן. רגע של היזכרות: זו רק משאלת לב. שוב את כותבת את מה שרק ייתכן. הביטי מסביבך, אומר הקול, אף אחד לא מביט בך, כעת או בכלל, איך תתקיימי ככה, מעט ורעים יהיו, אין לך את החומר המאגד. אבל אז אני מביטה על כתפיי והן אכן עטויות.
כותבת מוחקת 
תגובות
ובהקשר זה, הרדידים של מיכל.
קטעים,
רציתי להגיב ואז ראיתי את ההפניה,
איזה כיף. ועכשיו התגובה.
נשימה עמוק.
רציתי להגיד לך
שכתפייך אכן עטויות.
שהרדיד הקליל האוֹרי הזה שלך
עשוי בדיוק מזה, מהכוח שבו את הולכת מול הרוח
עם תינוק ומחשב וסבלנות וכעס ואהבה.
והכתיבה הטובה שלך.
יופי שבאת! אבל הזמנתי אותך רק ליתר ביטחון.
קצת קקאו חם עם כל הרדיד והתינוק והכעס ומה שאמרת, והתמונה מושלמת.
מה נכנס פתאום? הקור או הקול?
אכן, את יפה וכתיבתך טובה.
כן, נכנס קור. אבל היה גם קול. לא שמתי לב שהם דומים נורא.
רוב תודות, צביקה!