העונש הלבן

חזרתי אז מהווטרינר. היה לי תוכי משתעל. היתה לי עבודה בחברת שיווק פרסום ומכירות, תפקיד גועלי, הייתי גרועה בשיווק פרסום ומכירות, אבל שילמתי בעזרת העבודה הזו המון כסף ונשאר לי עוד המון. קניתי כלוב לתוכי, ואז אוכל לתוכי, ואז תוכי, וכשהתחיל להשתעל לקחתי אותו לווטרינר. הווטרינר אמר שהוא בסדר. פתח לו כרטיס ושאל לשמו. אחר כך שחרר אותי ולקחתי את הכלוב ויצאתי משם, בצפון העיר, להמתין לקו אוטובוס בתחנה שלא היכרתי.

זו היתה ראשית אחר הצהריים, אור חזק ברחוב רחב ושקט. חולצת טריקו כחולה היתה לי אז, עם מין פרח לב הזהב מודפס עליה, משקפי ג'ון לנון חדשים ושיער קצוץ. עמדתי בתחנה, הכלוב על הספסל, אף אחד לא מכיר אותי פה, לא מסתכל, ולו היו מסתכלים לא היו רואים. והייתי לא עצמי. לא אישה. נער, נניח. שמחתי בזה. היה לי טוב. את מבינה?

כשהיא מספרת קולה לא נשבר וידיה שקטות. אני לא מוצאת דרך לרכון אליה. זו היתה תקופת העונש הלבן, היא אומרת, ככה קראתי לזה. בזמן ההוא הייתי יושבת שעות, קוראת מגזינים, לפעמים חושבת לחתוך לי חתיכה מהאוזן או מהסנטר, להשתיל לי משקפיים דיגיטליים. נפצעתי בבוהן באיזה יום והחלטתי לא לצאת מהבית המון ימים. לתת מנוחה מהנעליים. לא נגעתי באיש, לא נגעו בי, זה היה חלק מהכל. במוצאי שבת הייתי מסתובבת בבית ואז יוצאת לאן שרק שפתוח בקניון, קונה בגדים. לובשת אותם כבר ביציאה מהחנות בלי לכבס.

עורה דק כל כך, והקמטים מרוכזים מסביב לפה העדין ולסנטר. מתי זה השתנה? שאלתי. והיא אומרת: כשנגמר. שנתיים וחצי. פתאום זה כן היה הזמן וכן הייתי מסוגלת. פתאום אני זוכרת את עצמי רצה ברחוב בערב עם חברים, בשמלת כתפיות כחולה ודקה. קשרתי שרוכים צבעוניים על המותן, כאילו לחגיגה. אחד מהם, מישהו הזמין אותי להישאר לבד איתו ונשארתי, אמנם התפצלנו בסוף הלילה. ובכל זאת נכנסתי מלאת חשמל הביתה וידעתי שאני חוזרת וחיה.

רגע, ולא חבל לך על התקופה ההיא? שאלתי. לא יודעת, היא אומרת. התקופה ההיא היתה כמו צמר סלעים שמכל צדדיו בונים את הקירות. אף אחד לא רוצה את החומר הזה. אבל כנראה שבלעדיו הייתי יותר… הרבה יותר שבירה.

עכשיו, עכשיו אני אשאל אם היא באמת מאמינה בזה או שרק שכנעה את עצמה ושכחה עם הזמן. אבל את החלק האחרונה של דבריה היא מדגישה בשתי ידיים שכאילו מטיחות צלחת בקיר, כאילו שוברת בכל זאת. אז אני שותקת. ואנחנו יוצאות עמוסות תיקים מחדר ההמתנה האפלולי אל אור צהריים, ממצמצות זו לזו, אומרות נישאר בקשר, וביי ביי.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עודד  On 4 בדצמבר 2011 at 8:23 pm

    אביבה תודה;

  • אורן כהן  On 10 בדצמבר 2011 at 5:45 pm

    כתוב מרתק. ומסתורי ואפל. אפילו החגיגה לא לגמרי מוארת. ומה שמוסיף למסתוריות: חדר המתנה להיכן אביבה?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: