רחוב אלנבי, גיל שלוש

איזה גיל? אולי שלוש, פלוס מינוס. שנות השבעים המוקדמות. רחוב אלנבי, כיכר המושבות, מול בית אבגד. יד ביד עם אמא. לא ייתכן שבגיל הזה כבר הלכנו לחפש חרוזים באבגד. אבל אני זוכרת את המיקום במדויק. המדרכה, בצד הצפון-מזרחי, היתה גבוהה מאוד עבורי. כמעט לא הצלחתי להרים את הרגל שהיתה לי אז. חמודה וקטנטנה. רוצה לתת תנופה, לא מצליחה, והופ, גברת אקראית מהרחוב אוחזת בידי השנייה, הפנויה, ומעלה אותי במאמץ משותף: ש-לוש-אר-בע! מחייכת, ונפרדת.

אתם מכירים את הבריתות הללו לרגע עם הגברות האקראיות מהרחוב. היום נסעתי עם בני הצעיר באוטובוס וחלפנו באותו המקום. בני הביט החוצה, ואני אתו. הגברת האקראית הביטה בבני, ביקשה שיישען אל החלון בצורה בטוחה. שאלה אותו אם כבר אכל ארוחת צהריים. אבל לא עליה רציתי לכתוב.

מה גורם לי להרגיש בבית בבליל אפור זה של מסחר, שעשועים, מיץ גזר וגרוטאות הקרוי רחוב אלנבי? כנראה העובדה שהוא חקוק בי מימים קדומים כל כך. מאז חמש שנות חיי הראשונות, שעברו ברחוב אבולעפיה שבשכונת פלורנטין הסמוכה. אלנבי, אחד ממרכזי העולם, היה עדיין מעט פחות אפור. המרפסות שלו עדיין היו נראות, וגרו בהן אנשים ומשפחות שהיכרתי. אני זוכרת מרפסות מעוגלות שהתחברו לשני צדדיה של הדירה, בקשת רחבה. חדרי מדרגות עם חלונות "צוללת" עגולים. מרצפות מצוירות. חלונות פתוחים לרחוב, אני זוכרת, כנראה שעדיין היה ניתן מבחינת הרעש, למרות שעשן המכוניות היה אז שחור ממש.

מזרחה משם היתה דרך שלמה, ששמה אולי סלמה, וכל אחד הוגה את שמה בניקוד שונה. שם, במספר 121, עמד בזמנו סניף הבנק – העבודה של אמא. פלאפל טוב בפינה, קולנוע "זוהר" בבלוק הסמוך עם סרטים תורכיים, שדרות הר ציון שהובילו לתחנה המרכזית. זו עדיין לא היתה התחנה שהובילה אותי לבסיס הצבאי, לנסיעות לחברים ביישובים אחרים. סתם תחנה מרכזית, מקום לקניות נעליים ולהמולה גדולה, חלק מהשכונה המורחבת. כמה שנים אחרי שאמי פרשה לפנסיה מוקדמת, סניף הבנק נסגר ואוחד עם סניף אחר, והמקום הפך לחנות מכשירי חשמל לזמן מה. היום הוא עומד מטויח וסגור.

אבל לא עליו רציתי לכתוב. עמדתי להמתין היום עם בני לקו 172, גלגולו של קו 1 הוותיק, בדרך לדרום העיר, ושובל אדים מוכר התגנב מאחורינו, ושבה את בן השלוש. "אמא, הם מבשלים תי-אס", אמר. פתאום זכרתי שהיתה תקופה שהיו אוכלים אותו ברחוב. וגם מאה גרם גרעינים שחורים, או פיצוחים מעורבים. ומלבי. וסברס. וסחלב. ותורמוס. ו"מיץ שקדים". יש עדיין מקומות שמוכרים אוכל רחוב כזה, והרבה מהם נמצאים בצירי הדרום: אלנבי, העלייה, לוינסקי, הרצל.

היום לא הייתי מזמינה שום דבר לאכול במקומות האלה. אבל אני הולכת ומתבשמת באפור המפויח של אלנבי, ובניחוחות המזון שלו ובפייטים שעל השמלות הנמכרות בו, ובכלי הבית הזולים. הרחוב הזה מושפע ממזג האוויר הרבה יותר מאחרים. מסריח ללא גבול, בית של חסרי בית, בתי כנסת ומזללות זמניות, ספרים משומשים וקללות מקוריות, עוגות המתייבשות בעשן, שלטים מפוקפקים, מבנים נאים להלל עם מתפרות בקומה השלישית, אנשים עם מבט כבוי בקומה השנייה, כביסה מתייבשת בחלק הדרומי. מי תולה כביסה פה? מי שאין לו ברירה. גם לי אין. הכמיהה המתמדת שלי לירוק עמוק ושופע של טבע, היא גם כמיהה מתעתעת, כי היא תמיד מלווה בזיכרונות מן האפור האורבני המוזנח, העצוב-עליז, של דרום תל אביב.