ואז למי איכפת איך היא גומרת, אם מפה או משם, התחילה פעם ככה ועכשיו היא ככה, לא ידעה שהיא כמו התיאורים בספרים או אנטי-תזה לפרויד, לא חלמה שתגיע לשלב המיניות הזה והזה. כמה זה מרשים שאפשר לגלות ככה פתאום ש.
תפסיקי, הוא מנסה לומר לה, ודווקא לא מבוהל, אל תזרקי עלי את זה בבקשה. אני חשבתי שאת אישה רגילה, אמנם לא פשוטה, פשוטה לא נראית אף פעם, אבל את לא מפסיקה לתאר, להציג, לזרוק את זה. עלי ולא עלי.
ואני חשבתי, היא מתחילה, אני חשבתי שאיתך. אבל אז היא קולטת וסותמת. היא פשוט קולטת ופשוט סותמת.
*
הוא חזר ואמר לי: אל תשאלי מה ראיתי במלחמה. איזה דבר. ואני שתקתי. בשיחה אגב אורחא, אם לא מהמהמים חזרה, לצד השני אין עילה לקחת שוב את זכות הדיבור. אבל לדעתו היינו בתחום זמן שכולו שלו וכאילו הייתי על תקן המקשיבה, ולכן הוא חזר ואמר: אוי-אוי מה שאני מביא איתי מהתעלה, מגב ההר, מהסוללה. מה ראיתי שם, איזה דברים, איום ונורא. אז אני שוב שתקתי, אדוני, אל תאמר מילה ולא אשאל אותך אפילו רבע שאלה. מי יודע איזה ערבי מעוך קירקסת בחזה מתוח בתעלה בהר בסוללה, מי ישמע איזה חבר לנשק קברת על גבעת התחמושת המבוזבזת של התהילה. אני לא רוצה גם פרוסה זעירה של זוועה מכל זה, והרי גם הידיעה היא השתתפות עצלה. לא-לא אדוני, אבל תודה רבה. ולכן יצאתי בטריקה מסיפור חייו והעדפתי ללכת ברגל עד התחנה.
*
מעניין, היא חושבת ומסתכלת במראה, כל כך הרבה זמן וכל כך הרבה פעמים היא מסתכלת במראה, לבדוק לאיזה כיוון זזה היבשת הקדומה שלה. מעניין, הייתי נערה מבולבלת ואז בחורה מבולבלת ועכשיו אני אישה מנוסה על גבול הבשלה. אפשר אולי לבקש להיות פעם אישה רגילה? כי אף רגע לא היה לי בין זה לבין זה. אפילו לא חמש דקות, או שאולי היו בחפיפה בין שני השלבים, ואני לא שמתי לב, כשמסתכלים הצידה או העיניים מוטות פנימה או בוהים החוצה ומחפשים למי להקשיב, לא שמים לב לרגע וכבר זה עובר.
כותבת מוחקת 
תגובות
אהבתי מאד. תודה
'אפשר אולי פעם לבקש להיות אישה רגילה' – זה פשוט נפלא!
תודה! כייף שבאתן.
אביבה תודה;
יפה מאוד. לבד לתחנה.
כבוד.