בתחנת עזריאלי, כוס קפה מנייר בכף ידי הרותחת

בזמן האחרון אני כבר לא תמיד מצליחה. הגירוד הוותיק עושה את העבודה אבל רק לפעמים. ולא מביא איתו סיפוק או שלווה. מתחככת מחככת, את הנפש על הרגל על כרית או על עצמה, רוצה להגיע רחוק יותר ולא מספיקה, רכבת האמונה יוצאת תמיד לפניי בדקה או שתיים ואני עדיין בתחנה.

בתחנת עזריאלי, כוס קפה מנייר בכף ידי הרותחת, מזוודה מתגלגלת מאחוריי ועיתון מקופל מעכב לי את בית השחי. מדרגה מדרגה. ואני קוראת אחריהם, תעצרו, מאוד רציתי דווקא את הקו המסוים הזה, הוא מוליך ליעד הכי מוכר על המפה. אבל בודק ביטחוני עם כתם בחזית חולצתו מזכיר לי את השינויים האחרונים בתקנות התעבורה.

התבגרת, הבשלת, כתוב בתקנון שעל הצד האחורי של הכרטיסייה, זה לא עובד יותר על ריק, החיבור הישן והמוכר, כבר זמן מה את מבינה שהוא מרחוק והוא עקר, פתחי את הנשמה שלך ותתחילי לסדר את הסחורה.

והבודק עוזר לי להתחיל ולפתוח, שולה חפץ אחרי חפץ מקרקעית עצמי, גרביים ותחתונים מתפזרים על הרצפה, והקהל עובר אדיש או מגלה התחשבות ראויה לציון. ואני עומדת ליד תכולתי הנפרשת, ברור שלא אהיה מבוישת, הלא אני נרקיסיסטית גדולה, שכולם יראו, אדרבא.

עד שיוצא משם גם צורך ארוך. כמו שרשור מתוככי לבי נשלף הצורך שלי מן המזוודה, ואני לא רוצה שיגסוס מול עיניי, ולכן לוקחת את העיתון ובמכה אחת מדויקת. ומחטיאה. ושוב.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: