(חזרתי? אולי, בערך, כן, ככה. אבל כבר לא יהיה פוסט כל יומיים. עסוקה בכתיבה מכל מיני סוגים. אז אני מגדירה כאן לעצמי ולכם, שאפרסם לא יותר מפעם בשבוע-עשרה ימים, ורק חומרים שכבר הצטברו).
*
תגיד את זה, אבל מתוך תוככי הפה, ממקום שמעבר לחיך, מירכתי השפתיים, מענבל הדיבור הפנימי.
ואני מצדי אקשיב, באוזן הסודית אקשיב. רטטי הקול יבקיעו מנהרה דקה, כל כולה, אל מקום אחד מתחת לסרעפת, שלא נוּגַּע.
ויחמץ לבי עליך ולבך עלי. על שכבר קהית, על שכבר לא יודעת איך לקבל. ולבבותינו ינודו בעצב למילים, למחוות.
אבל כיוון שהאופציה האחרת היא שתיקה, תגיד את זה. תגיד.
*
השאירו אותי. במערה. והלכו. אני תינוק באינקובאטור של חנקן. צריך צינור. שלא אמות מקור.
נטשו אותי נופשים. בזפת של החוף. נחמן פרקש מגיע לשיר לפני השינה. נומי נומי יפתי כי בא החושך.
שכחו אותי דומעת בתוך חדר. דמעותיי התנפצו אל רצפת הכורכר: חצץ, חצץ. חיכיתי לשלולית. במגפיי.
עזבו אותי בבית חרושת לנקניק, ואני חלק מהמכונה הגדולה, חותכת, חותכת בי להבין את עצמי. פה רק אני וההודו. פסטרמה של פחד אנחנו דוחסים ביחד.
הצלו עלי מפני שמש אוסטרליה. שלחתי את ידי דרך החור באוזון וקטפתי פסולת חלל. על האבן היה חרות: אבל הלא את כבר גדולה. הכל את יכולה.
כותבת מוחקת 
תגובות
(ברוכה השבה).
כן, אין ספק: את גדולה.
אבל הפסוק האחרון אומר זאת יפה מכול.
תודה, צביקה!
אביבה תודה;
שמחה גדולה על שובך.
תודה עודד. אהלן אורן 🙂
יפהפה, צורב בעור
תודה ריקי, כייף לראות אותך כאן.