התפר. אני ואסי. בחופזה ולזמן קצר.

אם הכתיבה מחזיקה את התפר בין האין והיש, כמו שכתבתי פעם, אז עכשיו אני גוררת מחט שנהב, רוקמת לכם בחוט שעוביו זנב קרנף, מאחה עלי באובב זה לזה, ועדיין לא נשלמה האות הראשונה בספר של אי האמונה.

 *

שמו אסי. אני ואסי. הוא בא. כשהוא נסוג ומתרחק מסטיק רך נמתח. וכשהוא נצמד אנחנו יוצרים יחד גביש אחר גביש, יולדים אותם לתפארה, נסורת של קונפטי של שמחת הגוף הנפלאה. ומספר הטלפון שלו נוגע בקצות אצבעותיי כשאני מכיירת, מנגנת, מקישה. והמקצב שלו רוחף בעצמותיי. ותבניתו מתאימה לכל מגרעותיי. ובהיכנסו אני יוצאת לרגע אל מחוץ לחיי. לראות איך זה. ונשארת שם גם יחד. מאייתת לעצמי את שמי. ומודה על פירות החורף האדומים, כמה שהם נוטפים, שהחיינו.

ואני מתרפקת: אסי, בא לי לבכות, אני רוצה אהבה, אסי, אני רוצה להתמסר ולהישאר שלמה. ואסי, בחור חמד, מערסל את פניי, חושב יחד איתי: חמודה, מאיפה נמצא לך עכשיו אהבה ללבך המתוק. ואנחנו תוהים יחד מה לעשות, עד שנרדמים. לאט לאט נכבשת בינינו, מחמיצה, שוקעת כמו לימון בפפריקה, ההכרה.

*

היא באה לבקר. כמו תמיד בחופזה ולזמן קצר. סיפרה כרגיל על מקום חדש שמצאה לגור בו, על עיסוק נוסף שהתחילה. היא פה והיא שם, בלי זיכרונות, בבגדים זרים, מתארת את חבריה בלי שמות, לשמור על פרטיותם, עומדת בעולם כמו בגיגית רדודה, מזכירה לי שבדיוק חזרה מארצות הברית, מספרד, מסין. ואיך היה? יופי.

בצאתה אמרתי לה: שמרי על עצמך, והיתה לי הרגשה שלא אראה אותה עוד. שמשהו יקרה לה. שוב עלה בי הדחף לצייד אותה בכסף, לתת לה משהו מבגדיי, להכין לה כריך לדרך, קחי קמיע שלא תהיי רעבה. אבל שוב היא חמקה אל מחוץ לדלת ברגע, כמו חיה קטנה. הכל היה בסדר איתה, והיתה בריאה ושלמה.

אחרי שנים ראיתי אותה, על אופניים במדרחוב. ניד ראש, אהלן, אהלן, אני יודעת מי זו היתה בעצם. אבל רק אחרי שחלפה, בחופזה, בלי רצון לדבר, זכרתי: מתו לה. כמעט כולם.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • Vered Navon  On 30 בינואר 2012 at 7:12 pm

    זה לא פוסט, זו שירה מזוקקת. כל כך יפה ונוגע.

  • עודד  On 30 בינואר 2012 at 8:23 pm

    אביבה תודה;

  • avivamishmari  On 30 בינואר 2012 at 8:43 pm

    רוב תודות, ורד, עודד.

  • ענת  On 2 בפברואר 2012 at 8:21 am

    כותבת ומוחקת, ממש כך, את המילים שמנסות להיכנס לי למלבן פה, בנימוס, חומת ההו כמה יפה את כותבת, רוצה להתרומם ולחסום דרך לכד האהבה העצום שנוטה ורוצה להישפך אלייך ככה, ישר לתוך הגרון, כמו דבש, רק שלא תיחנקי לי חס וחלילה, אם רק היית יודעת מה המילים האלה, מה הן עושות, היית חס וחלילה נחנקת לי. היית אומרת אוי אולי הגזמתי, ולא שזה המילים. מה זה, מה זה תגידי לי. איך את כותבת אינעל אחותך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: