אופטיפוסט. שוב לנהוג

יש לי פוסט מוכן, טקסט קצר ונחמד, שכמעט העליתי כאן לפרסום. אבל באיזשהו רגע קלטתי שהוא די מדכא. כמו רוב הפוסטים האחרונים כאן. יותר מדכאים מהחיים שלי כרגע; שהם די בסדר, לא ממש מושלמים, אבל ממש בסדר ויש על מה להודות.

לאור זאת עלתה בי המחשבה המעצבנת, שאני יודעת לכתוב על עצב דיכאון וקשיים הרבה יותר טוב מאשר על אושר שמחה ונעימות.

האם זה מפני שהכאבים הרבה יותר מעניינים, יותר צורבים בבשר, מושכים יותר את הקורא, גורמים לו להתכווץ? הם ודאי לא יותר "עמוקים". ועם זאת, מבין כל העצבונות האפשריים, אני חושבת, כבר הגדרתי אולי מאה וחמישים סוגים, ואילו בשמחות יש לכאורה רק שלושה מצבים:  שמחה, שמחה רבה, ורגע אחרי השמחה. כמו הפולנייה שהיתה נורא צמאה לפני ששתתה מים. ובכן, זה לא מוצא חן בעיניי, המצב הזה.

הפוסט ההוא יישאר במגירה לעת עתה, ויתפרסם אולי מתישהו בעתיד. עכשיו אני לוקחת על עצמי פרויקט קטן (עדיין לא ברור אם זה יימדד במספר הפוסטים או ייתחם בזמן) של כתיבה אך ורק על רגשות ורגעים שמחים, מוצלחים, נעימים ומאושרים. לאו דווקא מהסוג הרומנטי. כל סוג של עינוג נפש, מהתפעמות גדולה ועד נלבבות שקטה. בלי סייגים ובלי התנצלויות ובלי חשש מעין הרע (החוצה!). וכל אלה יצטרכו, כמובן, גם לעניין.

*

הבוקר נהגתי בעיר. עקפתי בעדינות, זזתי בזהירות, השתלבתי בתבונה בתנועה. מלמלתי "מה יש לך באמא'שך". אני – נהגתי! לחזור לנהוג אחרי עשרים ושלוש שנה, החלטה שקיבלתי בספטמבר והתגשמה בפברואר, זה ממש כמו לחוות התחלת הליכה. אלא שבנהיגה, לא רואים את המדרכות. רואים את הדרך. מביטים בהסתכלות רחוקה, אחרת הרכב סוטה. לא מתעכבים על צבעו של פרח או על צורות העננים. נוסעים, נוסעים.

הילד הקטן היושב באוטו מאחור, בדרך כלל יושב מלפניי, בעגלה הנגררת, מביט ושותק רוב הזמן. בכל מקרה הוא לא רואה את פני אמא (מתי ימציאו עגלת ילדים שאפשר לשבת בה על הצד, כלומר גם לנסוע עם הכיוון וגם להביט באמא?). אבל בזו הפעם הוא לא פתוח לדרך כמו בעגלה, ולכן מפטפט ללא הרף. מספר לי על צבעים של ג'לי, על סוגים של קרמבו, ואני מהנהנת אוטומטית, כן חומד, אין לי יכולת להקשיב באמת, אני משתלבת בתנועה העזה של דרום תל אביב, מרגישה בקהיר או בהודו, מרגישה גדולה בעולם של גדולים, מרגישה מנווטת בעולם של יכולים, ואפילו לא מתרגזת, היי קח לך את הדרך, יש לי דקה, ופה אני אכנס ברשותך, כמה התנועה חלקה, ממש חמאה בריבה, אמנם מוכתמות בעשן דרום העיר אבל נמסות על כף ידי כאילו רשמתי בעצמי את המפה.

 לו הייתי צריכה לעשות את זה חמש פעמים בשבוע שעה כל פעם אולי הייתי שונאת את זה, אבל אני צריכה לעשות את זה בדיוק כל פעם שמתאים לי לעשות את זה. כמו שקבעתי לעצמי מינוני עבודה מהבית ומינוני קריאת ספרים. ולכן אני נהנית מכל רגע, ובעיקר מזה האחרון המשכר שבו אני נכנסת לחניה, עוצרת בדיוק מול הקיר, כמה שצריך, מוודאת סגירת חלונות, מנתקת חגורת בטיחות ומוציאה מפתח. בחזרה לחלון החיים הקודם, של הליכה בגובה אדם. אני יכולה לבחור עכשיו, חשופה או סגורה, אטית או מהירה, מתבוננת או מתקדמת. ואני גאה בעצמי עד מאוד.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • סנדי  On 13 בפברואר 2012 at 12:04 pm

    נהדר!
    למה בעצם לא נהגת? פחדת?
    גם אני לא נהגתי כבר קרוב ל20 שנה ואני בערך בגילך. אני פשוט פוחדת.

  • תמי ברקאי  On 13 בפברואר 2012 at 12:11 pm

    איזה יופי. תיארת כל כך יפה. וגם הרעיון של לכתוב על רגעים טובים. כמה חשוב!
    ומאד כיף למצוא חניה בתל אביב שמאפשרת כניסה נינוחה אליה והמשך תנועה מחוייכת.

  • מירי  On 13 בפברואר 2012 at 1:12 pm

    רעיון מעולה, פרוייקט השמחה, אני כל כך בעד. אפשר לקרוא לפרוייקט פוליאנה.
    להבדיל, כתיבה על רגעי עצב וכאב היא כתיבה משחררת, שעוזרת להיפרד מרגעי העצב והכאב, בעוד שמי שטוב לו ושמח לא זקוק לאפקט התרפויטי.
    והכי כיף לנהוג, זה משרעף. (תנהגי בזהירות)

    • ארך אפיים  On 14 בפברואר 2012 at 9:17 pm

      אחד הסיפורים האהובים על אימי ז"ל היה על ילד שלא דיבר. גיל שנה, שנתיים, שלוש, והילד לא אומר מילה. ניסו הכל, הביאו מומחים, כלום. יום אחד. והוא בן שש. פוצה הילד את פיו בארוחת ערב, ואומר, אבא, אתה יכול להעביר את המלח? כולם קופצים: אתה מדבר? בטח, הוא אומר. אז למה עד עכשיו שתקת? כי עד עכשיו הכל היה בסדר.

  • Zvika Agmon  On 13 בפברואר 2012 at 2:53 pm

    יפה עשית. אני יכולל ממש לחוש את הגאווה מפעפעת
    כלפי מעלה, ממלאת את החזה. יישר כוחך. נהגי ללא
    חשש ובזהירות.

  • Zvika Agmon  On 13 בפברואר 2012 at 2:54 pm

    כמובן, זה צריך היה להיות "יכול", ולא כפי שהוציא הבחור הזעצער 🙂

  • טליה  On 13 בפברואר 2012 at 3:17 pm

    מזל טוב! איזה כיף 🙂
    (סעי בזהירות)

  • Vered Navon  On 13 בפברואר 2012 at 4:47 pm

    מרגש לקבל שוב כנפיים שהיו מקופלות כל כך הרבה שנים… בנסיעה הבאה לדרום תל אביב אתם מוזמנים אלינו ליפו, לסיור בשוק הפשפשים 🙂

  • עודד  On 13 בפברואר 2012 at 5:32 pm

    אביבה תודה;

  • avivamishmari  On 13 בפברואר 2012 at 6:00 pm

    תודה!

    מירי – צודקת, מי ששמח ומאושר לא מרגיש צורך דחוף לנתח את זה, מספיק פשוט להרגיש ולהתמלא. אבל בסופו של דבר כן רוצים לשתף. להפיץ, לחלוק דברים טובים.

    סנדי – קצת פחדתי וקצת אמרתי לעצמי שאני לא ממש צריכה את זה (ובאמת לא הצטרכתי, עד לאחרונה, שכבר ממש חייבת). היתה לי מורה נהדרת ומומלצת. תקראי את הדף שלה, מביך כמה היא מדייקת.

  • סנדי  On 13 בפברואר 2012 at 6:08 pm

    תודה על ההפניה, אביבה.
    מקווה שאמצא כוח..
    זה באמת מאוד מדוייק )-: וכל הכבוד לך

  • liorgimel  On 13 בפברואר 2012 at 9:02 pm

    איזה כיף! כבר חודשים שאני נאחז בחוזקה בכל פיסת שמחה שמפציעה כאן, ומקווה לעוד.
    את רוכבת על אופניים? גם לרכב בעיר זאת חוויה נהדרת (גם אם יותר אתגרית).

    • avivamishmari  On 14 בפברואר 2012 at 7:03 am

      אהלן 🙂 אופניים אין לי, זה דווקא רעיון נחמד אבל נראה לי קצת מסובך עם שני כיסאות ילדים (למרות עברי האמסטרדמי והעובדה שפעם הרכבתי ארון על הרמה, איזה קילומטר שלם).

  • עבודה מהבית  On 12 במאי 2012 at 6:19 am

    ההחלטה לכתוב על רגעים שמחים היא מקסימה! אני מיד ממשיכה לקרוא את שאר הפוסטים בנושא. אני רוצה לספר לך על הבלוג "1000 awesome things" שאמנם נסגר לאחרונה אבל מבטיח להעלות חיוך על שפתייך.

Trackbacks

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: