אופטיפוסט. שוב לנהוג

יש לי פוסט מוכן, טקסט קצר ונחמד, שכמעט העליתי כאן לפרסום. אבל באיזשהו רגע קלטתי שהוא די מדכא. כמו רוב הפוסטים האחרונים כאן. יותר מדכאים מהחיים שלי כרגע; שהם די בסדר, לא ממש מושלמים, אבל ממש בסדר ויש על מה להודות.

לאור זאת עלתה בי המחשבה המעצבנת, שאני יודעת לכתוב על עצב דיכאון וקשיים הרבה יותר טוב מאשר על אושר שמחה ונעימות.

האם זה מפני שהכאבים הרבה יותר מעניינים, יותר צורבים בבשר, מושכים יותר את הקורא, גורמים לו להתכווץ? הם ודאי לא יותר "עמוקים". ועם זאת, מבין כל העצבונות האפשריים, אני חושבת, כבר הגדרתי אולי מאה וחמישים סוגים, ואילו בשמחות יש לכאורה רק שלושה מצבים:  שמחה, שמחה רבה, ורגע אחרי השמחה. כמו הפולנייה שהיתה נורא צמאה לפני ששתתה מים. ובכן, זה לא מוצא חן בעיניי, המצב הזה.

הפוסט ההוא יישאר במגירה לעת עתה, ויתפרסם אולי מתישהו בעתיד. עכשיו אני לוקחת על עצמי פרויקט קטן (עדיין לא ברור אם זה יימדד במספר הפוסטים או ייתחם בזמן) של כתיבה אך ורק על רגשות ורגעים שמחים, מוצלחים, נעימים ומאושרים. לאו דווקא מהסוג הרומנטי. כל סוג של עינוג נפש, מהתפעמות גדולה ועד נלבבות שקטה. בלי סייגים ובלי התנצלויות ובלי חשש מעין הרע (החוצה!). וכל אלה יצטרכו, כמובן, גם לעניין.

*

הבוקר נהגתי בעיר. עקפתי בעדינות, זזתי בזהירות, השתלבתי בתבונה בתנועה. מלמלתי "מה יש לך באמא'שך". אני – נהגתי! לחזור לנהוג אחרי עשרים ושלוש שנה, החלטה שקיבלתי בספטמבר והתגשמה בפברואר, זה ממש כמו לחוות התחלת הליכה. אלא שבנהיגה, לא רואים את המדרכות. רואים את הדרך. מביטים בהסתכלות רחוקה, אחרת הרכב סוטה. לא מתעכבים על צבעו של פרח או על צורות העננים. נוסעים, נוסעים.

הילד הקטן היושב באוטו מאחור, בדרך כלל יושב מלפניי, בעגלה הנגררת, מביט ושותק רוב הזמן. בכל מקרה הוא לא רואה את פני אמא (מתי ימציאו עגלת ילדים שאפשר לשבת בה על הצד, כלומר גם לנסוע עם הכיוון וגם להביט באמא?). אבל בזו הפעם הוא לא פתוח לדרך כמו בעגלה, ולכן מפטפט ללא הרף. מספר לי על צבעים של ג'לי, על סוגים של קרמבו, ואני מהנהנת אוטומטית, כן חומד, אין לי יכולת להקשיב באמת, אני משתלבת בתנועה העזה של דרום תל אביב, מרגישה בקהיר או בהודו, מרגישה גדולה בעולם של גדולים, מרגישה מנווטת בעולם של יכולים, ואפילו לא מתרגזת, היי קח לך את הדרך, יש לי דקה, ופה אני אכנס ברשותך, כמה התנועה חלקה, ממש חמאה בריבה, אמנם מוכתמות בעשן דרום העיר אבל נמסות על כף ידי כאילו רשמתי בעצמי את המפה.

 לו הייתי צריכה לעשות את זה חמש פעמים בשבוע שעה כל פעם אולי הייתי שונאת את זה, אבל אני צריכה לעשות את זה בדיוק כל פעם שמתאים לי לעשות את זה. כמו שקבעתי לעצמי מינוני עבודה מהבית ומינוני קריאת ספרים. ולכן אני נהנית מכל רגע, ובעיקר מזה האחרון המשכר שבו אני נכנסת לחניה, עוצרת בדיוק מול הקיר, כמה שצריך, מוודאת סגירת חלונות, מנתקת חגורת בטיחות ומוציאה מפתח. בחזרה לחלון החיים הקודם, של הליכה בגובה אדם. אני יכולה לבחור עכשיו, חשופה או סגורה, אטית או מהירה, מתבוננת או מתקדמת. ואני גאה בעצמי עד מאוד.