אופטיפוסט. עוד ינצו ניצנים

מאז שהחלטתי לכתוב רק על דברים נעימים הרבה יותר קשה למצוא נושא לפוסט. כל עוולות העולם עלו פתאום, כותרות מדכדכות בעיתונים צצות בזו אחר זו, מצפות בשכבות את מצב הרוח הרע, ובראשן יושב, כמו דובדבן משומר, הסינוסיטיס שלי.

אולי באמת הטוב משעמם? מה איכפת לו, הוא לא צריך להתנחמד, לעשות סמול טוק. הוא שם, ברביצה הנינוחה בגופים מקבילים. בעייפות של סוף היום, סוף סוף קצת שקט. הוא שם במראה עננים נשגב, בשקיעה נהדרת אתמול ברחוב. תבואו כל יום, ערב ערב יש דבר כזה, מה העניין, אושר בחינם. או שהיופי בועט את כולי בהשתלחות לשמיים בגלל שיר ששכחתי שקיים – הנה הוא! הצלילים האלה חופרים בי דרך מבוך מדויקת, כמעט לא נוגעים בדפנות, איזה שיר אני אומרת לכם, איזה חתיכת שיר, מי הממזר שכתב אותו. שיר טוב צריך שמחה, צריך גם סבל. ופה הכתיבה מחפשת שמחה, שמחה שורפת. נו, איפה היא.

איפה את, שמחה? אני יושבת בחדר האמבטיה על שרפרף לבן, מסרקת את בני הקטן, פולה משערו כינים ומונה את שמותיהן. לא רק נחמה. הנה ברכה, הנה תקוה, הנה מנוחה, הנה ציפורה, שושנה, גלילה, עשירה, נסיה, רוחמה. כל מיני שמות של גננות ומורות שהיו לנו, אי שם בשנות השבעים המוקדמות, שרות בציבור, גילו גיל גיל גיל, חורקות בגיר על הלוח, מי אמר למי, מוציאות את הגרון, בשמלות דיאולן צמודות, בהדפסי צהוב וחום. דוהות ומתרחקות. לבני לא איכפת שהיו כל הגננות האלה. גם לי כבר לא איכפת, הנוסטלגיה לא מקדמת אותי יותר.

כל זה מתרחש יום או שבוע לפני שהעץ שמול חלוננו יתחיל. לפני שענפיו המגוידים, החומים, זרדים של קור, יתחילו להוציא – אחד אחד, כמו קסם – פקעות קטנות. ניצנים בירוק ואדמדם, שיהיו לפרחים סמליים, ויכסו את השלד הזועף הזה בעלווה רוגעת, שופעת. אני עומדת בחלון ומסתכלת ויודעת. אמנם האפשרות ליופי ממלאת אותי פחד. איך יכול להיות שכל זה קיים בעולם. ואני כאן. במקום ובזמן. אבל השמחה פה, ספוגה באיבר פנימי כמו כבד או טחול, וטבעה להתפרץ.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • תמי ברקאי  On 23 בפברואר 2012 at 5:07 pm

    איזה יופי,
    יופי שהעץ מתחיל להתפקע
    יופי שהנוסטלגיה כבר לא מקדמת
    יופי שטבע השמחה להתפרץ
    ויופי שהתפרץ הפוסט הזה לנגד עיניי בשעת ערב זו.

  • צב מעבדה  On 23 בפברואר 2012 at 5:37 pm

    אמר לי פעם שותף לחדר במעונות, אנשים מגלים אמפתיה יותר בקלות לעצב ולכישלון של אחר מאשר לשמחה שלו.

    לאחר שלמדתי קצת ביולוגיה נדמה לי שאפשר להמציא לזה אפילו הסבר. אנשים, למרות שהם חברותיים, הם בראש ובראשונה תחרותיים. הידיעה שמישהו אחר סובל היא סימן שאתה מנצח בתחרות, וזה כבר עושה טוב.

    או שלא.

  • יואב כץ  On 23 בפברואר 2012 at 8:09 pm

    אח, אח, אח, אח!

  • עודד  On 23 בפברואר 2012 at 9:27 pm

    אביבה,
    איזה מזל שכל זה קיים בעולם ואת כאן כותבת ואני אוהב את כתיבתך.
    תודה.

  • avivamishmari  On 23 בפברואר 2012 at 9:54 pm

    ואיזה יופי שבאתם להגיב, תודה. לילה טוב.

  • דפנה לוי  On 24 בפברואר 2012 at 1:06 pm

    קחי כמה דקות ותראי מה יש לו להגיד על זה:

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: