אופטיפוסט. עוד ינצו ניצנים

מאז שהחלטתי לכתוב רק על דברים נעימים הרבה יותר קשה למצוא נושא לפוסט. כל עוולות העולם עלו פתאום, כותרות מדכדכות בעיתונים צצות בזו אחר זו, מצפות בשכבות את מצב הרוח הרע, ובראשן יושב, כמו דובדבן משומר, הסינוסיטיס שלי.

אולי באמת הטוב משעמם? מה איכפת לו, הוא לא צריך להתנחמד, לעשות סמול טוק. הוא שם, ברביצה הנינוחה בגופים מקבילים. בעייפות של סוף היום, סוף סוף קצת שקט. הוא שם במראה עננים נשגב, בשקיעה נהדרת אתמול ברחוב. תבואו כל יום, ערב ערב יש דבר כזה, מה העניין, אושר בחינם. או שהיופי בועט את כולי בהשתלחות לשמיים בגלל שיר ששכחתי שקיים – הנה הוא! הצלילים האלה חופרים בי דרך מבוך מדויקת, כמעט לא נוגעים בדפנות, איזה שיר אני אומרת לכם, איזה חתיכת שיר, מי הממזר שכתב אותו. שיר טוב צריך שמחה, צריך גם סבל. ופה הכתיבה מחפשת שמחה, שמחה שורפת. נו, איפה היא.

איפה את, שמחה? אני יושבת בחדר האמבטיה על שרפרף לבן, מסרקת את בני הקטן, פולה משערו כינים ומונה את שמותיהן. לא רק נחמה. הנה ברכה, הנה תקוה, הנה מנוחה, הנה ציפורה, שושנה, גלילה, עשירה, נסיה, רוחמה. כל מיני שמות של גננות ומורות שהיו לנו, אי שם בשנות השבעים המוקדמות, שרות בציבור, גילו גיל גיל גיל, חורקות בגיר על הלוח, מי אמר למי, מוציאות את הגרון, בשמלות דיאולן צמודות, בהדפסי צהוב וחום. דוהות ומתרחקות. לבני לא איכפת שהיו כל הגננות האלה. גם לי כבר לא איכפת, הנוסטלגיה לא מקדמת אותי יותר.

כל זה מתרחש יום או שבוע לפני שהעץ שמול חלוננו יתחיל. לפני שענפיו המגוידים, החומים, זרדים של קור, יתחילו להוציא – אחד אחד, כמו קסם – פקעות קטנות. ניצנים בירוק ואדמדם, שיהיו לפרחים סמליים, ויכסו את השלד הזועף הזה בעלווה רוגעת, שופעת. אני עומדת בחלון ומסתכלת ויודעת. אמנם האפשרות ליופי ממלאת אותי פחד. איך יכול להיות שכל זה קיים בעולם. ואני כאן. במקום ובזמן. אבל השמחה פה, ספוגה באיבר פנימי כמו כבד או טחול, וטבעה להתפרץ.