אופטיפוסט. חיה קטנה מנדנדת

סלחו לי אם אכתוב פה שוב לרגע על נהיגה. בגלל החידוש שבחוויה היא נדמית צלולה יותר מאחרות. אני זזה על הכביש, בטוחה בתוך הגשם, ושומעת שיר שפעם סימל המון. היום הוא קליפה ריקה, הזיכרון שהיה בו צמק. והדמעות באות לעיניים. זה לא מפריע לי לנהוג, להפך – האוויר של הכרה והשלמה פה בפנים עוזר להתנהל, מנקה את החלונות מאדים. זה שמח.

השמחה היא על טיפשותי, על רגשנותי, על גלימת האמונה התמה שאני מסתובבת איתה. אם כי ככל שעוברות השנים, להיות תמה תמימה זו כבר לא מחמאה גדולה: היית צריכה ללמוד כבר, חשבתי לעצמי, לפתח עור עבה יותר, להפסיק לטרוח להתרגש. בפועל הוצאתי עם השנים (מזמן) כמה קוצים, וברבות הימים (לאחרונה) הסרתי את רובם אחד אחד. חלק במודע, חלק נשרו מאליהם, חלק נמצאים שם אבל לא דוקרים, סמויים, אפשר לחבק איתם. ועכשיו אני הרבה פחות שנונה, כבר פחות חריפה, עדיין רוצה לדייק אבל גם להחליק. לא אכאיב.

אבל אחר הצהריים מזדחלת בתוכי, רגל אחר רגל, חיה קטנה מנדנדת. מכריחה אותי לנשום עמוק. זה לא הפחד שאתחיל לשעמם. זה לא הפחד שהנסיבות יביסו אותי (להוא יש צורה לגמרי אחרת, והוא שחור). זה פחד חדש. העליתי אותו לאט אל בטני, הצמדתי למותן משני הצדדים, מיששתי בעצמות הבריח אבל לשם לא הגיע עדיין. כעת הוא יושב בעיקר במקום של מפתח הלב ובחור של האין-ואל-תספרי-לי-שיש וליד הצריך-יותר. ועכשיו אני באמצע המצב, שעוטף אותי, מרגיע: הייתי רק תזכורת, תיכף איעלם, ואת תישארי פה עם העניינים שלך ולגמרי תתמודדי. אישה פתיה הנותנת שמות לחששותיה.

ואם תשאלו, אז למה קוראים לדבר הזה אופטיפוסט. כי אני מתעקשת. להמשיך. ויודעת ש.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • תמי ברקאי  On 4 במרץ 2012 at 3:29 pm

    יפה מאד מאד, כמו איך שרואים דרך דמעות, יש בזה הרבה דיוק.
    תתעקשי
    תני להם שמות
    ותכתבי עליהם ככה.
    גם אני יודעת (או אולי מאמינה?) ש.

  • Zvika Agmon  On 4 במרץ 2012 at 3:32 pm

    תיאור מצוין של תחושה מוכרת מן העבר הלא רחוק.
    אהבתי. תודה.

  • havazzelet  On 4 במרץ 2012 at 5:18 pm

    רק לא לפתח עור יותר עבה. בהההה.

  • avivamishmari  On 4 במרץ 2012 at 6:08 pm

    תודה! התגובות שלכם משמחות.

  • עודד  On 4 במרץ 2012 at 11:14 pm

    אביבה תודה;
    אהבה מאשירה ומייסרת. אלמלא כך לא הייתה כל כך מרגשת. ואת כל מדוייקת. ורק שתמשיכי כך.

  • אורן כהן  On 5 במרץ 2012 at 10:49 am

    אביבה. אותו מנגנון שגורם לנו להרגיש עונג ושמחה, ואת היכולת לתת להם שמות, הוא זה שגורם לנו לעצב וכאב. אי אפשר לנטרל אותו צהצד המכאיב מבלי להפוך לקהי רגשות מהצד השני.
    אל תקלקלי אותו (:

  • avivamishmari  On 5 במרץ 2012 at 1:11 pm

    תודה, עודד! וגם אורן. צדקתם שניכם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: