הפכתי בדבר והפכתי בדבר ולבסוף הבנתי שתמיד אוהב אותך. אבל אין שימוש או תועלת לאהבה הזו. כמו בול מניו זילנד. ימים רבים מעל קומקום האדים הסירו אותה סופית מכל מה שנאמר, שנעשה, שמתקיים בחיי. העמוד המתאים באלבום אוחז את כולה. סוגר עליה. פותח. אני מביטה בה. אז מה.
כותבת מוחקת
הבלוג של אביבית משמרי
כותבת מוחקת 
תגובות
בטח שיש לה שימוש! השימוש הוא פנימי, ביכולת הבלתי מתכלה שלך לייצר אהבה. גם אני לא מבינה איך אפשר להפסיק לאהוב מישהו שנורא אוהבים. יותר מזה – בתרבות הקפיטליסטית בה כל תהליך שואף לאופטימיזציה, בה היעילות מגיעה למדרגה של פולחן – זה מאד מאד נעים לעשות משהו שהוא לחלוטין בלתי יעיל, אנטי צרכני. כמה שיותר אהבה יותר טוב.
אביבה תודה;
מסכימה עם מירי שחם… כתוב כרגיל נפלא. כמעט הייקו
מכווץ לרגע ואז נפתח. עם ההבנה הזו, שזה שם תמיד ומתממש כי זה מחזיר אותנו פנימה לעצמינו. למקום שיודע לאהוב. תודה אביבה.
ו*זה* אופטיפוסט? לא משנה, אהבתי (מאוד).
עדיף שישב באלבום, באמת, בבדידות מזהרת בליבו של דף צחור, מאשר זרוק על שולחן העבודה, צובר אבק ושערות חתולים, וצריך לפחד כל הזמן שלא יתקמט או ייהרס או ילך לאיבוד בין המקלדת לניירות לספלי הקפה לשכיות החמדה המרשימות ממנו בהרבה, ובכל זאת אין לב לזרוק אותו. זה יפה שיש לך אלבום לדברים.
תודה לכם!
מירי, נהדרת הזווית שלך.
עדי, גם אני שאלתי את עצמי אם זה אופטיפוסט. כנראה שכן, ולו בשל ההחלטה שלי להכניס אותו לקטגוריה זו.
בוקר טוב.