יש קופסא קטנה בתוך קופסא גדולה על שולחן העבודה. שלפתי מתוכה ערימה ישנה של כרטיסי ביקור. מאה כרטיסים אם אינני טועה. הצעתי לילדים לשחק בהם. הכתובת עדיין נכונה, גם מספר הטלפון, אבל רק הם. התואר "עיתונאית" השתנה, כתובת המייל אחרת, אפילו השם שלי הוחלף, למען השם. גם הבלוג שכתובתו התנוססה על הכרטיס, מקור לגאווה מקצועית, הפך ל.. אה, משהו אחר.
הילדים לקחו את כרטיסי הביקור בחצי רצון. אבל הם לא רצו להדביק אותם זה לזה, ליצור דגם משוכלל, כפי שהצעתי. גם לא לצבוע אותם אחד אחד בטושים או בצבעי מים. לבסוף, משועממים, הם נכנסו לאמבט. הרשיתי להם להערות את כל הכרטיסים מן הקופסא אל תוכו, ואלה צפו ויצרו שכבה נפרדת על המים, המוני סירות שטבעו אחרי רגע. הקטן התלהב, והדביק את פיסות הנייר הרטובות אחת אחת לקיר החרסינה הכחול. טפט העבר שלי.
אני רוצה לכתוב את הפוסט הזה פשוט, ולכן אשתדל כרגע לא להשתמש יותר במטאפורות כמו "טפט העבר שלי".
לא היה לי כל כך איכפת מהכרטיסים. אבל ציינתי לעצמי את חוסר האיכפתיות הזה. אני כבר לא מרגישה שהעבר הוא קליפות או נשלים שאני משילה, גם לא משא כבד. נדמה לי שאני סוחבת מאחורי שובל מתארך של כרטיסים כאלה. בדרך כלל הם קלים מאוד, אם כי לפעמים נתפסים במשהו ומעכבים אותי.
כל זה – בעולם האמיתי. על זהויות הרשת אני בכלל לא מדברת. לעולם לא אצליח למחוק את עצמי מכל העיתונים, האתרים, הפורומים והרשתות החברתיות שבהם כתבתי בניק זה או אחר. גם כששום פרט שם כבר לא מעודכן. כמה אפשר לרדוף אחרי מי שהייתי פעם ולנסות לבקר אותה או להתכחש לה. אולי זה לקח מאלף, להשאיר שם את כל הזהויות והתקופות, במבנה שטוח, מעורבב כרונולוגית ומסודר על פי סדר העדיפויות של גוגל. זו אני או לא אני.
אחר כך הלכנו למסיבת סיום. מסיבות וטקסים מסכסכים אותי. המיזנטרופיה המובנית יחד עם הגיקיות והכישורים החברתיים המתפתחים שלי מצטרפים יחד לישות שהיא בחצייה חברותית ולבבית, בחצייה מסוגרת ופגיעה. נדמה לי שהתפרים המחברים את שני החצאים הללו רופפים וגסים, אבל אני רואה את עצמי כמעט רק מבפנים, ולכן הרווחים שבין התפרים הללו קורנים בחוזקה באור הצהריים. מי שרואה אותי מבחוץ, הרווחים חשוכים לו.
כותבת מוחקת 
תגובות
נהדר, אני מכירה את זה… יש לי מי"א באדר בחולון, מקצנלסון בק' בתל אביב, ומיפו שכבר נגמרו עד האחרון ולא הדפסתי שוב. מי שמחפש את שמי בגוגל מגיע, ויתרתי בגלל החום ובגלל העייפות, שוקלת לחפש קריירה חדשה לכרטיסים חדשים. וחייבת להראות לך את ההיללים המתגלגלים שעשינו מהכרטיסים שנשארו מהכתובות האחרות, הילדים יאהבו את זה מאוד. תזכירי לי כשנפגש. 🙂
אוהו, אם הכרטיסים האלה היו נופלים אצל הלבלר שלי… חודשים הייתי מטאטאה אותם, מרימה אותם, זורקת אותם מכל מקום אפשרי.
(והשאר, נו, השאר… נהדר. אבל אני רק מציינת שמבחוץ הרווחים לא חשוכים, הם שקופים ונבלעים בטלאים ונראים כמו דבר אחד שלם ומושלם. כולנו לעצמנו מלאים רווחים ובבואנו להסתכל על אחרים הם נראים לנו כל כך גמורים וסגורים)
נדמה לי שקראתי את הציטוט הזה בדמרקר לאחרונה שאמר שאין אדם שהוא עשיר מספיק כדי לקנות את עברו.
בכל מקרה, כיף לקרוא.
ורד, יסמין, צחי, תודה על התגובות! שמחתי בהן מאוד.
זה מהדברים האלה, כן.
את נמצאת במשהו בחיים שלך, ונדמה לך שזה הכל
ואז זה עובר ואז זה נראה פתאום קטן ומגוחך.
ולמרות זאת את ממשיכה לחיות כאילו לא כל רגע הוא קטן ומגוחך.
ואז אביבה מתארת את הילדים עם הכרטיסים באמבטיה,
והתיאור הזה הוא כל כך רך וחמול. רגע אמיתי וחי ונוצץ.
גם מהתגובות שהגיעו אחרי שהגבתי אני מסמיקה 🙂 תודה יקירתי.
אביבית תודה;
גם לך, עודד!
כמה יפה.
חבל שלא צילמת את טפט העבר שלך נמס ומכתים את החרסינה 🙂
חבל באמת 🙂 הייתי אז יכולה להשתמש במטאפורה עוד יותר מעצבנת, נגיד "נטפי זכרונותיי".