"מיס אנטבה". רעיון גרוע שהפך לשיטה

נתגלגל לידי, וצפיתי ב"מיס אנטבה". ובסיום הצפייה חשבתי: איזה סרט מעצבן ומקומם.

(יש פה מיליון ספוילרים, לידיעת הטהרנים).

קבוצת ילדים, שאמו של אחד מהם נמצאת על המטוס שנחטף לאנטבה, חוטפת ילד ערבי – את בנו של מנקה הבניין – בניסיון להציב אולטימאטום נגדי לחטיפת המטוס. אבל בניגוד לתיאורים בהודעות לעיתונות ובביקורות על הסרט, החטיפה הזו אינה תמימה. הם מתנכלים לחטוף, מאיימים עליו בעוזי שגנבו מההורים, מובילים אותו כשק תפוחי אדמה בתוך עגלת סופר, נועלים אותו בארון עד שהוא משתין על עצמו, וגם מצלמים אותו, כשהוא עירום כפות ובפה חסום. הילדים גם משקרים להורים במשך שלושה ימים, מתחבאים, מעבירים אותו מלוקיישן ללוקיישן כדי להמשיך לכסות על מעשיהם, כך שלא נותר כבר מקום לספק: מה שהיה סתם תוכנית גרועה, משובה של רגע, הפך לשיטה שיש לשמר.

קשה להבין אם יוצרי הסרט באמת התכוונו להעניק לחטיפה הזו גוון ילדותי שובבי וקצת נסחפו, או אם באמת ניסתה לזרום מתחת לפני השטח איזו אמירה אירונית בגנות האלימות. אולי באמת כך, ופספסתי. אולי אני עדינה מדי או יפת נפש, אבל נחרדתי מהאגביות שבה כל המעשים האלה טופלו בסרט, ולאחר החרדה הזו היה קשה לי מאוד להמשיך להזדהות עם דמויות הילדים וליהנות מהרקע הנוסטלגי. בהינתן האלימות והאטימות של המעשים המתמשכים שלה כלפי הילד, דמותה של הילדה הגיבורה, נועה, היתה השתקפות מושלמת של הישראלי העסוק בעצמו ובחיי הנפש שלו בזמן שהעוולות הקשות שהוא אחראי להן נמשכות כל הזמן. אנחנו אמורים להבין לנפשה של נועה, שהמתיחות בנישואי הוריה גורמת לה מצוקה, ומצופים להזיל דמעה כשהיא צווחת ברגע משבר מסוים "אנחנו ילדים טובים! טובים!". כן, ודאי, טובים לאין שיעור, יורים ובוכים, עסוקים בלבטים הפסיכולוגיים שלהם בלי להקדיש רגע נוסף לסבל הממשי שגרמו לאחר. ובעוד אביו של החטוף מתרוצץ הלום צער ודאגה בחיפושים אחר בנו, כל מה שיש לנועה לומר לבנו הוא "אבא שלך מחכה לך". גם אז היא לא משחררת אותו עדיין, אלא משאירה אותו ללון איתם לילה נוסף באתר בנייה, כך שהוא לכאורה הופך ל"אחד מהחבר'ה" בסצינת התבגרות קולקטיבית.

את רגעי הקרבה בין החוטפת הראשית לנחטף מצייר הסרט בגוון רומנטי משהו, כולל נשיקה על הלחי, וידויים משפחתיים והליכה רגועה מול השקיעה. כאילו הזיות רומנטיות על הבלתי אפשרי הן כיסוי מספק לעיוות מוסרי שעובר בנפש. קשה להאמין שתיתכן קרבה רומנטית מהסוג הקלאסי בין החוטפת לנחטף, ובאגביות כזו, אחרי שהתרחשו המעשים שלעיל.

בסופו של דבר ההורים מגלים את המזימה, והילד משוחרר ומתאחד עם אביו. זה אמור להיות מרגש, אבל שימו לב: למרות הקרבה הקצרצרה, למרות ההשלמה שלו עם מצבו החדש, נעים החטוף לא באמת נשאר אחד מהחבר'ה. ברור שלא, הוא ערבי, ילד שעובד בניקיון, לא יכול להיות לו קיום של ממש בנוף החברתי שם. מילא, זה בהחלט ריאליסטי, אבל בנוסף, אף אחד מהילדים לא נושא בכל עונש שהוא, ואף לא מנסה להצטדק או לכפר על המעשה. השינוי היחיד בדמותה של נועה הוא התקרבות מחודשת לאמה. ואם גם זה לא מספיק, הערבי הקטן לא מוציא מילת האשמה מפיו. בשלב כלשהו הוא יוצא אנושי יותר מהחוטפת שלו ומקיים את חלקו בהבטחה לעשות לה סולם גנבים, בניגוד גמור לאינטרס שלו לשרוד. גם אין חשיבות (כלומר לא רואים על המסך שום זכר) לגרסא שסיפר לאביו על ההיעדרות בת היומיים וחצי. אחרי שהשלים עם מצבו כחטוף הוא פשוט מתנהל שם, מחייך כשכולם מחייכים, ילד נורא נחמד. טוב, זה סיפור ממש נחמד, וממש מזוויע, בהשלכות שהוא נושא.

ואחרי הקיתונות הללו, עוד ניטפוק לסיום: בסרט יש שחזור כמעט מושלם של סוף שנות השבעים בישראל. כמעט מושלם, חוץ מאנאכרוניזם אחד – יעל אבקסיס האומרת "התלבטתי" (או פועל דומה) בצירה בה"א. בשנות השבעים עדיין כולם ביטאו את הה"א של בניין התפעל בחיריק מושלם.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מרית בן ישראל  On 10 ביולי 2012 at 5:53 am

    ההתחלה זאת המציאות האלימה והקהה. הסוף הוא הפנטזיה האולטימטיבית של היורים ובוכים – שאף אחד לא ייענש, שהדברים יישארו עלומים, ושיהיה קצת יותר טוב איכשהו, שלא נרגיש שזה לשווא. דווקא נשמע פורטרט עצמי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: