הדבר

מה שהתנשם בתוכי כל אחר הצהריים היה יצור שיודע שעלו על עקבותיו. אבל רק אחרי השקיעה אפשר היה להפסיק לחפש עקבות גלויים ולהתחיל להריח.

שלפתי ותפסתי אותו בגרונו. ליפפתי פעמיים. אבל הוא היה רק כסות, תחפושת ריקה.

הנחתי קערית מזון לדבר שחמק החוצה. ישבתי בצד בשקט, שלא להבהיל. הוא התקרב ורחרח. לא היתה לו צורה.

כשאכל, ניגשתי והרשת בידי. הוא נשא עיניו לרגע, בלי למחות. בדרך לפח הזבל כרסם את חוטי הרשת ויצא, הולך אחרי במרחק בטוח.

צבעו דמה לצבע ההוא מאז. רציתי להרים ולחבק אותו אבל הדחייה היתה גדולה מדי. רציתי לבכות בשבילו ובשבילי אבל זה לא היה עצוב. לבסוף דחקתי בו באצבע. ציפיתי לסימן שקוע, שיגלה לי שכוחותיו אוזלים, שהוא מתרפה והולך. אבל עורו, או ציפתו, חזרו למקומם בגמישות. יש בו עוד הרבה כוח.

הוא יושב על אחוריו עכשיו, אם יש לו כאלה, ומביט. אבל גם אני.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עודד  On 22 ביולי 2012 at 9:33 pm

    אביבית תודה;

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: