למה למה

למה למה, לא ענית לי, היא שרה, עומדת במטבח, קוצצת ירק זה או אחר, ממלאת ממולאים, מרכיבה מטחנת בשר ידנית. זו תמונת אמא במטבח הישן, בדרך כלל עם הגב אלינו, מצטודדת רק כדי לומר משהו תוך כדי עבודה, ומזייפת את אילן ואילנית, בדרך כלל, כשהיא לא מזייפת את יהורם גאון.

(מי שאין לו סבלנות לשירים כאלה מוזמן לקפוץ ל-03:30 בערך ולהתפעל מקיר הסאונד המרשים של הכינורות).

ומה היום, היום אותו דבר. אני לא מתעסקת עם בשר ולא ממלאת ממולאים, אבל בהחלט מזייפת פופ משנות השבעים, ובכל הכבוד הראוי. לא פעם גם מאזינה לדיסק האוסף של אילנית יחד עם ילדיי. הקטן אוהב מאוד את "כבר אחרי חצות". הגדול – את "ושוב אתכם".

לשירים האלה כמעט אין זכות קיום היום, ולאו דווקא מהבחינה המוזיקלית (רובם סוכריות פופ ופולק משובחות). המנוע שלהם שקע, הלך לאיבוד, התאדה בזמן. הבסיס שעליו עמדו, בסיס של "ארץ ארץ" שכולנו אוהבים, השתנה ללא הכר. אם ממשיכים לדבוק ב"ארץ ארץ", בעצם ממשיכים לגסוס עם התהליך הזה, של גסיסת ארץ ישראל המוכרת והשתנותה לכדי מדינת ישראל חדשה, חדישה וחסרת חמלה. מצד שני, אם מתכחשים לשיר הזה, אם מחסלים לנצח את המנהג לזייף אותו במטבח תוך כדי עבודה, מסתכנים בלמות מבפנים.

 *

אבל אולי לא. פעם חשבתי שאני ובני דורי (כמו בני דורות אחרים) מוגדרים היטב על פי התרבות והחומר שהיו פופולאריים אז. אני כבר לא חושבת כך. מדובר בסך הכל במוצרי צריכה, בתבניות חשיבה המוניות. הבקבוקים המאורכים של "דרמפון" או "קרויטר" בחדר האמבטיה הם אמנם זיכרונות ילדות עבור הילדים שהתרחצו וחפפו בהם, אבל הם לא מרכיבים את הילדים האלה. הם היו בסך הכל סטטיסטים פרקטיים בתמונה הרגשית שאנחנו לא מצליחים לשחזר היום. ההיצמדות אליהם כנושאי הזיכרונות מכאיבה פעמיים – ראשית כי היא חסרת סיכוי, שנית כי היא מרדדת אותנו לכדי המוצרים שצרכנו ולתרבות ההמונים שספגנו.

הרי חוץ מלהתרחץ ב"דרמפון" ולצפות בסדרה זו או אחרת (ואפילו חוץ מהמשחקים המהוללים למטה עם ילדי שכונה) היה לנו עולם רגשי שלם שאינו קשור לכל אלה. כתבנו עיתוני בוסר בעיפרון על נייר ואיירנו אותם, שאלנו ילדים שפגשנו שאלות כמו "אתה בן או בת?" ו"מאיזה עדה אתה?", נאלמנו דום והנהנו כשקרובת משפחה קשישה שאלה אותנו שאלות, ספרנו בלטות, דרכנו על הקווים, חיפשנו צורות מזוהות במרצפות ה"סומסום" במסדרון. עניינים אוניברסאליים של ילדים שתובלו במנהגי המקום. ייתכן שאת אלה אנחנו מנסים לשחזר. אולי דברים אחרים. בכל אופן, אני כבר מרגישה הרבה פחות את הצורך להתחבר מחדש לצד ה"פופולרי-צרכני" הזה של הילדות. הוא הקליפה החיצונית בלבד, היפטרו ממנו.

 *

התחלתי עם "למה למה". אני מוצאת עצמי בתקופה אינטנסיבית של דייטים, וכמסתמן יש לה שתי מטרות: 1. למצוא בן זוג, 2. לא להיוותר "פצועה מהלכת" בסוף העניין הזה. המטרה השנייה חשובה יותר מהראשונה, נראה לי. לא קל להסתובב בתוך כל ה"רוצה לא רוצה", "למה למה" מצד אנשים שאיבדו את התום שלהם, או שכחו אותו רגע במקרר או משהו. ההתנהלות הזו מידבקת, ואני לא מעוניינת להידבק. ההישארות בלב פתוח יכולה לפגוע, אבל זה כנראה עדיף במשוואת הסיכוי/סיכון.

אה, אין לי עצות או תובנות בשבילכם בתחום הזה, אם קיוויתם. צר לי. זה תמיד אותו פטנט ישן ומעצבן.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • כרמלה כ. שלומי  ביום 5 באוגוסט 2012 בשעה 6:20 pm

    קסם אמיתי מה שכתבת. הכל זז ומשתנה חוץ ממה שנמצא עמוק בתוכנו

  • Riky Cohen  ביום 5 באוגוסט 2012 בשעה 6:24 pm

    אני אוהבת את הכתיבה שלך ואותך. גם אני חושבת שעדיף להישאר בלב פתוח, לשמור על תום ולהתרחק מריקבון ואנשים ששכחו את היופי.

  • mooncatom  ביום 5 באוגוסט 2012 בשעה 6:25 pm

    אביבשיק,
    למהלמה
    ככהככה.
    כי עוד לא כיבו את הירייח,
    זה למה.

    ושיהיה בהצלחה לכולנו
    🙂

  • extta  ביום 5 באוגוסט 2012 בשעה 6:35 pm

    שלום, אני רק שאלה: איך זה שאני מכירה נשים שמבכות את עולם ההכרויות ולא גברים שמרגישים דחויים? הייתי מצפה לאיזה איזון תדמיתי.

  • mor asael  ביום 5 באוגוסט 2012 בשעה 6:40 pm

    הו, אביבה…

  • ורד נבון  ביום 5 באוגוסט 2012 בשעה 6:46 pm

    מזוקק, מאוד מזדהה. לא בטוחה שאפשר להפריד בין הזכרונות האישיים לקולקטיביים (חיצוניים ופחות), וכן – לדרמפון, לקרויטר (יה אללה הזכרת לי נשכחות) ולפזמונים של אז, נלוו גם אלבומי הניצחון וצילומי אופוריה משפחתיים ליד קבר רחל אימנו ומערת המכפלה (הראשונים והאחרונים, מאז לא נסענו לשם יותר).
    לא בטוחה שצריך להפטר, מה שכן יכולה להפריד בין מה שמדבר אלי ואל עוד כמה כי חווינו את אותה תקופה, אבל לא יעורר כל רגש בלב האחיינים שלי למשל (מה שנקרא: "נוסטלגיה". אילן ואילנית בהחלט חלק מהשמאלץ הזה, אבל אני אוהבת להזכר), ובין חוויות עוצמתיות שהצליחו לשרוד את כל השנים שעברו, והאחיינים (קצת אחרי צבא) מתחברים אליהן מאוד (פסטיבל וודסטוק, בוב דילן, לד זפלין, תיאוריות הביט וההיפיז וכו' :))
    לגבי הפיסקה האחרונה- אוהו, במה שנגעת… עכשיו שירית את יריית הפתיחה, מקווה לקרוא עוד בנושא הזה… יוסי בנאי אמר פעם בריאיון: "כל זמן שיש לי דמעות אני אופטימי".
    גם אני מעדיפה.

  • ליעד  ביום 5 באוגוסט 2012 בשעה 7:01 pm

    המתח הזה, שבין לשחק את המשחק ולהיאטם, ובין להישאר חשוף גם במחיר של ויתור על נצחונות אפשריים, קיים לא רק בחיפושי זוגיות. הוא נוכח מאוד בחיים של הרבה אנשים פקוחים. ורבים מאיתנו, שטופי הערכים החדשים, מרגישים שאי אפשר לצאת איתו ראש: שאמת, גם פנימית, היא ללוזרים; שרק בהמות משיגות משהו.

    יש אנשים שקוראים לתהליך הזה, של לשחק את המשחק, "התבגרות". אבל תרבות שבה התרחקות מעצמך נקראת "התבגרות" היא תרבות חולה.

    ומצד שני, איפה נחיה? מחוץ לתרבות?

  • avivitmishmari  ביום 5 באוגוסט 2012 בשעה 8:04 pm

    תודה גנרית לכולם!

    xtta – לא יודעת, לדעתי אין מי שלא חווה דחייה. אולי גברים פחות מקטרים כי הם בפוזיציה פחות פאסיבית בהבניה החברתית הקיימת.

    ורד, יוסי בנאי זה לגמרי אוטוריטה מבחינתי.

    ליעד, נהדר אתה וגם דייקת.

  • עודד  ביום 5 באוגוסט 2012 בשעה 9:20 pm

    אביבית תודה;

  • ענת ג.  ביום 6 באוגוסט 2012 בשעה 3:54 am

    גם אני אוהבת אותך. מאוד.
    בתוך ענן קרוייטר ירוק, מתבשמת ומתרככת ממה שכתבת.
    לראשונה בחיי רצף המילים "היפטרו ממנו." בהקשר של הסטטיסטים האלה שאני מחזיקה בפחד בשתי ידיים נוכח כל המשתנה, קרוייטר, גולד בנד, מנגינת הפתיחה של הוואי חמש אפס, נשמע כמו ברכה מרגיעה.
    אה, ולב פתוח לוקח, אני גם חושבת.

  • מיכל  ביום 6 באוגוסט 2012 בשעה 5:53 am

    טוב, לא חדש שאת כותבת מחוננת. יש לך יכולת לתפוס בפינצטה, ובהחלט נגע בי בכל הנקודות שבו. (הכי הכי? – לא לגעת בקווים, ולמצוא צורות מזוהות במרצפות הטרצו. אבל לא רק)
    החל מאילן ואילנית, תקליט (הויניל) 'ושוב אתכם' שהיה אחד האהובים עלי כילדה 🙂 – כך שבין ספירת הבלטות שמקצה המסדרון ועד למטבח לבין הנסיון להיתלות הפוך ממסעד היד של הכורסא בסלון ולראות אם הראש כבר מגיע לשטיח או שעדיין תלוי באוויר ואני לא גדולה מידי לזה, אהבתי להאזין לו.
    ועד לסוף, כמובן, עם הפחד להיפגע מהתנהלויות כגון ההן, תוך רצון באמת לשמר את אותו אמון בזולת שאני עדיין מאמינה שמתאים והולם את רוב האנשים.
    אה, ועכשיו גם הבחנתי, בקישור שהכנסת, בפונט שעל עטיפת התקליט ההוא. אחד האהובים עלי באנגלית (הוא הנבחר באתר שלי למשל, ועוד) ולא ידעתי שקיים בעברית 🙂

  • avivitmishmari  ביום 6 באוגוסט 2012 בשעה 5:47 pm

    שוב המגיבים האקסלוסיביים מגיעים בסוף 🙂 תודה גם לכם.

  • dror sela  ביום 8 באוגוסט 2012 בשעה 2:12 am

    It's changed so much ,that a simple " pgisha " become dating…. Yap . Israel is not what it was and getting worth and choking .
    Your writing is pleasant to read.

  • ארך אפיים  ביום 8 באוגוסט 2012 בשעה 6:34 am

    הסירי טלפייך מהדרמפון! אפשר לוותר על אלף אילנית ולא על דרמפון אחד, כי לדרמפון היה ריח, ודברים שיש בהם ריח הם לנצח, ולא משנה כמה טייקונים בגרסת פעם גזרו עליהם קופון והסתפרו עליהם קצוץ. ציינתי שמאד אהבתי את הריח הזה? ושמבחינתי שום שמפו יקר מתל אביב עד לוס אנג'לס לא הצליח להתקרב לחוויה? ושרק בגלל הפוסט שלך נוכחתי עד כמה זה ככה?

    • avivitmishmari  ביום 15 בספטמבר 2012 בשעה 7:51 pm

      הילדים שלי מתקלחים בדרמפון, נשמה 🙂 אבל קניתי להם אותו בעיקר כי האריזה שלו הכי פחות מעצבנת ומפונפנת בהשוואה לסבונים של היום לילדים.

  • איריסיה קובליו  ביום 5 במאי 2014 בשעה 1:30 pm

    נכון! ומעתה תהי כותבת/מוחקת/כותבת ,מוצאת/לא מוצאת/מוצאת (ובעצם כבר עכשיו את!)

טרקבאקים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: