מה זה יותר לחיות?

כשמחשבות רודפות אתכם, עדיף לכתוב אותן, על נייר או על מסך. הן לא ייעלמו ולא ייפתרו, אבל הראש ינוח מהשינון המתיש ויבואו אחרות.

אחרי מרדף מחשבות מייגע הכנתי לעצמי כמה שאלות, וברשותכם אשלוף כרטיסייה אחר כרטיסייה ואקריא. לכן זה פוסט מיוגע, לא מהוקצע, לא ערוך וחסר פואנטה (אבל זה הבלוג שלי והערב שלי, ככה זה נראה עכשיו). התשובות לשאלות לא מופיעות בסוף. הן לא מופיעות בכלל. או יותר גרוע ויותר טוב: לכל אחד מופיעה תשובה אחרת בכרטיסייה שהוא מחזיק.

מה הקשר בין נועזות לייאוש? האם חיים של סערות וריגושים באים לכסות על חורים בנפש? על החרדה שכל זה יימשך לעד בדיוק אותו הדבר ?תנודות הטורנדו יוצרות מין אוויר מוצק מעל החור הפעור. זה לא חימום או ריפוד אמיתי, אבל זה מספיק למראית עין של כיסוי.

ולחלופין: האם מה שנראה מבחוץ כשיממון מעיד בעצם על השלמה בוטחת, שלווה עצמית, מנוחה של הנפש? או שמא הוא הכנה אטית לרקבון המוות?

הנזיר היושב מול ספר בחדרו, הלא הוא מעמיק בשייט הנינוח דרך הזמן. או שמא שהוא מתחמק תמידי, עוקף את התחושה החריפה של החיים?

אפצ'י. האם טעם החיים אמור להיות תמיד חריף? ומה עם חיים תפלים, האם אינם חיים? האם אין צורך ברקע החיוור של כל החוויות והריגושים האלה?

האם החשש מחיים תפלים הוא המנוע להחלטות שקיבלנו בסערה, מתוך חיפוי הטורנדו ההוא, בלי להתחשב בצורתו האמיתית של החור בנפש? בצורך בהקשבה שקטה?

אני מסתובבת עם בייגלה בתרמיל, מפה ומימייה אך בלי מצפן. יש לי תחושות בטן, יש לי היגיון בריא, סימנים פנימיים, אינטואיציה, ערכים מנחים, כללים ותיקים, חברים טובים, ואף אחד מהם לא יכול להחליט במקומי. כל היום כולו התחבטתי בשאלה עקרה, ולבסוף היא החליטה במקומי. דווקא את ההחלטה התפלה יותר. זזתי הצידה בלי הקלה. בעצם, רוב השטויות שאני עושה קשורות לחוסר ההחלטה מי יחליט, אני או כל הגורמים שלעיל. או להחלטה הנואלת להחליט במקומם בלי להקשיב לאף אחד מהם. במקום לשבור את הראש יחד.

לשבור את הראש – גם זה נחוץ וחשוב לפעמים. בתוך קליפת המוח מתגלה ציפתה של פסיפלורה ענקית, מרק תודעה עם זרעי רעיונות שחורים. אני שואבת אותם בשפתיים מכווצות כמו יליד על החוף. אחר כך הם מתרוצצים לי בכל הבטן ומחזור הדם. בחזרה לשורה הראשונה.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • mooncatom  ביום 24 באוגוסט 2012 בשעה 3:35 am

    כשהמצפן שלך הוא פסיפלורה,
    כלומר פרח של תשוקה, אז כן,
    את שוברת את הראש, את הלב,
    את חיה חריף, ואז את נחה.

  • מרית בן ישראל  ביום 24 באוגוסט 2012 בשעה 6:12 am

    כשהייתי קטנה קראתי לזה "תקיעוּת". זה היה הפחד הגדול ביותר שלי. להיות לא חיה ולא מתה. סתם תקועה. אבל ריגושים זה סתם הסחת דעת.

    • avivitmishmari  ביום 24 באוגוסט 2012 בשעה 2:25 pm

      לגמרי. וכאן נשאלת השאלה, איך מודדים או אומדים חיים של התקדמות בניכוי הריגושים (בניכוי הריגושים מצבנו מצוין?).

      • מרית בן ישראל  ביום 24 באוגוסט 2012 בשעה 3:25 pm

        לפי הכרטיסיות שלי – הכל בראש. כתבתי על זה קצת ב"קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות". http://wp.me/pSKif-igL הזיכרון השביעי הוא שלי, מגן ילדים. זו היתה הפעם הראשונה שבה הבנתי שהכל בראש וזה לא השתנה, רק הסתבך קצת, כשהבנתי שגם הרגש בראש 🙂

  • צב מעבדה  ביום 24 באוגוסט 2012 בשעה 6:30 am

    נו, אלו השאלות שבני אדם מתחבטים בהן כבר הרבה זמן. הנחמד הוא, שכמו שאמרת, שלכל אחד יש את התשובות שלו, וכנראה שרק הוא יכול למצוא אותן. טוב שהעלת.

  • עודד  ביום 24 באוגוסט 2012 בשעה 6:27 pm

    אביבית
    הנחמד הוא שאת מתחבטת בבעיות משמעות הקיום כמו כולם.
    אבל עולם הדימויים שלך יחיד ומיוחד וכמוהו אין בחלד,
    והוא עשיר והוא מעורר והוא כיף גדול והוא מאד מאד נחמד.
    תודה.

  • ארנון  ביום 24 באוגוסט 2012 בשעה 6:42 pm

    את קוהלת את.
    קוהלת ג על עמודים.

    {@

  • ענת  ביום 25 באוגוסט 2012 בשעה 8:24 pm

    היי פישקאדו!
    (ושלום גם לך בעלת בלוג יקרה (-: )
    אין לי מה להגיד אבל בא לי לשבת לידך וליד הדג מתחת לתמר. תעשו מקום.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: