רחש המנגו הממצה את עצמו

רציתי לשבת תחת עץ. בגינה של אחרים. לשבת בערב השקט ולכתוב. היופי הרוגע יאפשר לי להתמלא, להתנקות, להתרענן, להתעשר, ליצור. חשבתי כך.

עץ המנגו אכן עמד בשיא בשלותו. כל בוקר נפלו פירות אל תוך ידי. הפסיפלורות התחננו שאקטוף. נעתרתי. ארנבת מצחיקה התרוצצה. הבית נשם, המדפים כבדו מספרים, כמו קרסי מחוך על צלעותיו.

ישבתי תחת העץ. בגינה של אחרים. ערב ארוך וחמים. גם בוקר ארוך ומסונוור. קראתי, שיחקתי, דיברתי, כעסתי, התבוננתי, התפעלתי, התעלפתי. מוזיקה לא היתה, רק רחש המנגו הממצה את עצמו.

אבל אף מילה לא נכתבה בחופשה ההיא. שום רעיון לא הגיע. אפילו לא רבע עמוד של תיאורי נוף. גם לא רצון לכתוב כאלה. או לכתוב משהו. או רצון כלשהו, מלבד השאיפה לנוע בתוך המרחב הזה, להביט בו, לאכול מפריו, להכניס אותו אלי ואותי אליו כי תיכף ייגמר. מה היה נכתב לו חיכיתי שם עוד שבוע או חודש, אין לנחש.

אולי שקט ויופי עומדים לעצמם? אולי הכתיבה לא מצריכה הסתגרות ושלווה אלא התבוססות בלכלוך של החיים, שיסוי העצמי ברעש של העיר, אי נוחות מסוימת. אולי הרוגע הברור הזה מקמץ ברעיונות, הופך את הזוויות לרכות יותר. האם יש בכלל כתיבה ללא זוויות או דקירות, ומה טעם בה? אבל האושר לא צריך להוכיח כלום לאף אחד. ישבתי שם ולא הוכחתי דבר לאיש או לעצמי. טוב ככה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • mooncatom  On 2 בספטמבר 2012 at 8:26 pm

    השאלות שלך נשאלות מתוך תוך תוכי,
    תודה על המילים שנתת להן.
    והמנגו,
    הו המנגו המנגו,
    בדיוק אתמול אמרתי:
    מנגו
    ואמרתי:
    נכון לא צריך להוסיף כלום?
    אז הנה, בדיוק השאלות האלה,
    ובצורה של מנגו. נסגר.

    • avivitmishmari  On 3 בספטמבר 2012 at 4:11 am

      תודה מיכלי.
      ואכן, למנגו, בניגוד לטנגו, אפילו לא צריך שניים.

      • mooncatom  On 3 בספטמבר 2012 at 4:56 am

        נכון!
        במנגו אפילו רצוי לבד.

  • ליעד  On 3 בספטמבר 2012 at 4:29 am

    א. אתגר קרת אמר פעם שרק כשרע לו, הוא יכול לכתוב.
    ב. אישית, אני מעדיף שלוות נפש על מצוקות שמולידות רעיונות יפים. אבל כל זה תיאורטי, כמובן, כי בשנים האחרונות היו לי מעט מדי שלווה ומעט מדי רעיונות.

    • avivitmishmari  On 3 בספטמבר 2012 at 6:25 am

      גם אני מסכימה שעדיף האושר האישי, ואני בטח לא מאסכולת "לסבול כדי לכתוב" (יצאו לי טקסטים יפים מתוך מצוקות, אבל לא הייתי בוחרת בדרך הזו כנתיב הכתיבה שלי). לעניין הפוסט, נניח שאני לא סובלת באופן מיוחד בעיר וגם לא בכפר, רק התפאורה שלי משתנה.

  • ענת  On 5 בספטמבר 2012 at 9:19 pm

    מי היה הצייר שנהג לנעול נעליים במידה קטנה מדי בזמן העבודה? אולי דאלי.
    והאמת, השבוע הכנתי סלט כרוב חתוך דקיק דקיק, ןפדוסות דקות של מנגו. וקצת מיונז חרדל ושמן שומשום. וגרעיני דלעת. יצא נפלא. בקיצור מנגו זה טוב גם ביחד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: