בקבינה

לצאת עם נהג משאית זה עניין מסובך. כולם אמרו לי בפירוש לא להיכנס לזה. בקבינה אני מניחה את הרגליים בין המזכרות שלו, בובות מחזיקי מפתחות וציורים של הילדים, מכבי תל אביב ומנדלה קטנה שקיבל מחבר בהודו. מעשה הרקמה נפרם אט אט. אפשר לנסוע ככה עד נהרייה אבל הוא עוצר בצד. לוקח ברזנט ומניח שאתפרקד. אני לא שואלת על הילד שלו והוא לא מדבר על שלי. תמיד אתה שליו ככה? כן. באמת את אוהבת ככה? כן. ספרי לי עוד, ואני מספרת. בחלון נשקף בית הפנקייק החדש, המחודש, זיוף של המתחרים שפתחו עוד אחד ממול, יש אחד שעל השלט שלו הסירופ בהיר, ואחד שעל השלט שלו הסירופ כהה. קשה להתרכז בגלל המוזיקה הזאת, אני אומרת, תכבה, נשמה שלי. רק בדרך חזרה, כל הכביש עד רוקח, אנחנו שומעים את ווסלי שוב ושוב. יש מספיק מוזיקה בעולם לכולם, מספיק אהבה, מספיק כסף, מספיק אוכל, ולא מספיק נגיעות.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: