בבית עם רצפת העץ השחורה. קטע

עיניו של החתול ברישום שמחזיקה איריס מצוירות כשתי שעועיות סגורות וקו קצר חוצה אותן לרוחבן. שלושה ניבים ברורים ניכרים בפיו, ועוד אחד שמצויר רק למחצה. עמידתו המאיימת דומה לזו של אדם גברתן. על גופו, פה ושם, מפוזרים אזכורים לשיער הפרוותי שלו. על הגוף רשום באותיות מחוברות השם Dixie.

באיזה צבע היה דיקסי? נחרדת איריס פתאום.

*

בבית עם רצפת העץ השחורה, שם הם נפגשים, הוא כבר ממתין לה כשהיא באה, לוחצת על הפעמון, על הכפתור הזה לחצה גם איבון פעם, שמנוניות אצבעותיה נספגה כאן בלכלוך של השנים ועליה נוספו שכבות של אורחים וקרובים, מנחמים ומספידים, רבדים של אבל ומתחתם המזכרת הזו מאיבון, אילו היה אפשר לקלף רק אותה, מה כבר היתה עושה בה, האם היתה שומרת בקופסה מעוטרת קטנה, פותחת לפעמים להתבשם ממנה כמו ששומרים תלתל, נו באמת. וכבר מגיע קרקוש הדלת הנפתחת, מנגנון של חבלים הקלועים מראש גרם המדרגות המשופע אל בריח הדלת שבתחתיתו, מושכים אותה שתיפתח, והמסדרון המוביל מעלה אל הדירה שבקומה הראשונה עדיין מכוסה מרבד חסר צבע, משופע בשיפוע בלתי אפשרי, מעורר מבוכה, מתי אומרים את ה"hallo" הזה, כשרק פותחים או כשמגיעים, או כשאוספים את הנשימה ומתנשקים, שלוש נשיקות הולנדיות על הלחיים? הרוב היו פוטרים את העניין בקריאת "שלום" חטופה ונסיגה מהירה לתוך הדירה, למטבח עדיף, עד שהאורח יגיע ויסיר מעילו וכפפותיו ויסדר שערו מרכיבת האופניים ויתפנה לברכת שלום מסודרת. זו שמעניק לה עכשיו טריסטאן ודאי אינה מסודרת, היי מה שלומך, מבט חטוף, אני כמעט לא זוכר כלום ממנה, את יודעת, אלו מילותיו, על ההתחלה, מסדרות בנחת עצמים כבדים על לוח לבה, בשביל מה באתי. כבר אין בה התרגשות, הכל חנוק ודרוס, שעות וימים של התכוננות למסע הזה עברו על ההתרגשות במגפיים כבדים.

הוא לא מזהה אותה, כמובן, היא מבינה, שום צילומים לא היו להם יחד. אבל היא רואה עד כמה הוא גבוה, עד כמה רגליו ארוכות, ונסערת. מטר תשעים כנראה, אולי יותר, מול גובהה שלה, שהוא פחות מהממוצע הישראלי. והיא רוצה להגיד, כמה גדלת, אני זוכרת אותך כזה קטן, אבל נרתעת מהדודתיות של האמירה, למרות עשרים השנים שיש ביניהם, ולכן משכילה לפלוט רק: ואו. והיא מרגישה שהיא חייבת להוסיף ליד הוואו מילת תואר, כפי שהיתה אומרת בעברית, אולי מדהים, משהו, איזה יופי ודומותיהן, אבל מה המילה ההולנדית המתאימה? geweldig, grappig, leuk, prachtig, te gek , כל אחת מהן מתאימה בערך לסיטואציה דומה, ואף אחת מהן אינה מתאימה לסיטואציה הזו. כך יצא שאיריס המשיכה מן הוואו אל הביטוי העקום It's amazing, שנשאר תלוי ופתוח ככתונת רטובה על חבל, ולא הצליחה לפרט או לנמק או לכוון את קביעתה זו. וטריסטאן גם לא שאל.

ואז מראית הפנים. כשמדובר בזרים, דמויי זרים, אין זמן לעצור ולהביט באמת. היא רואה רק עלם גבוה, שיער בלונדיני בפסוקת בצד, עיניו קטנות וצחקניות כעיני אמו. והיא שמה לב לשרירים שבין צווארה וכתפיה, שמכודררים אצלה לכדורים קטנים ודרוכים. היי מה שלומך, מבט חטוף, הלו, היי, שלום. יום יפה היום, זה לא רגיל פה, את יודעת. הוא מתעסק ארוכות במפתחות האופניים שלו, מכניס לכיס הז'קט, אחר כך מוציא, מקרקש בהם, מחייך אליה, So. רעש לבן של דיבור סתמי עם הבחור הזה. איזה ילד יפה. מיהו.

 *

הוא מכניס אותה אל הדירה, שהיתה מושכרת כמה שנים והתפנתה רק לאחרונה, הוא מסביר לה. עומד באמצע חדר המגורים בזמן שהיא פונה אנה ואנה, כמדומה לא יודעת את נפשה. טוב לראות אותך, כמה זמן עבר, גם אם אתה לא זוכר בטח סיפרו לך, ואו כלום לא השתנה פה, ואו איך היה לי על הספה הזו, ואו איך היה לי ליד השולחן הזה, היי המטבח הזה, והנה גם פה, היא ממשיכה ומפליגה, חוצפה או לא חוצפה, מצהירה על זיכרונות שלא נשמרו בשום מקום בקלסרי מוחו שלו, גם לא מצאו את המפתח למגירת לבו, וודאי שלא הצליחו להישאר מסודרים ונאים בקערת הפירות הגדולה שעל השיש, למען האמת כמעט חישבו להיזרק לפח הקומפוסט של האובדנים החיים, להיטמע ולהיתמר שם, ב-biobak הירוק הקטן שליד דלת המטבח. וככל שאיריס מאריכה בחוצפתה, הוא עומד ורואה למולו אישה עצבנית מעט, ישות כהת מראה, למרות שיש לה בסך הכל שיער חום כהה ועור בגוון הזית השקט, עם גזרה מדודה וסוודר הדוק מדי. בת כמה היא, הוא חושב. ואז חולפת סנדרה במוחו, והוא נזכר ומוטרד: הרי לא התקשר אליה בבוקר כפי שהבטיח, וכל דקה נוספת מעיקה יותר. וזו שמולו יושבת ומתפעלת מהזמן החולף. צריך לסיים מהר עם הישראלית ולזוז.

*

(חלק מטקסט ארוך שעדיין נכתב).

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עודד  On 27 בדצמבר 2012 at 6:31 pm

    אביבית תודה;..

  • ורד נבון  On 27 בדצמבר 2012 at 7:22 pm

    מרתק, וכתוב כל כך עשיר, שאפשר להתעכב על כל משפט, להתבשם ממנו.:) מסקרן מה ההמשך, ומה היה שם לפני כן… אם זה קטע מהספר, מחכה כבר לקרוא את כולו.

  • avivitmishmari  On 27 בדצמבר 2012 at 7:43 pm

    תודה רבה, עודד!
    ורד, רוב תודות יקירתי. זה לא ה-ספר שייצא אחרי פסח. זה כבר הבא אחריו 🙂

  • ענת  On 29 בינואר 2013 at 8:51 pm

    איך רק עכשיו קראתי את זה?
    את יודעת,זה עשה לי בדיוק את מה שעשה הקטע האחר. ששלחת לי פעם. ידעתי שזה הסיפור של טריסטאן, לפי הרגשת המחנק. ההתרגשות הגואה. לגמרי לא ברור לי איך אצליח לקרוא ספר שלך.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: