להתחלן

להתפקר? לחזור בשאלה? לצאת? להיות חופשית? המונחים האלה לא מתאימים לי. המונח "להניח לאמונה" יתאר טוב יותר את מה שקרה אצל עצמי פנימה בשנה-שנתיים האחרונות.

יש חילונים שקוראים לעצמם חופשיים. אבל לגביי, לכל זה אין דבר וחצי דבר עם "חופש". מעולם לא הייתי כבולה למצוות ומעולם לא הקפידו עלי. מאז שבגרתי לא צמתי ביום כיפור. פשוט היתה לי אמונה, שביב אמונה שנשאר ומאיר כמו הבלחות אור שמש, גם כשזזים. עכשיו אין לי. כיביתי אותה.

אז מה זה להניח לאמונה? זה לקנות דיסק של יוצר שאני אוהבת, ולגלות שהוא עשה בו דרך הפוכה משלי, והתהדק באמונתו, ולא לדעת מה לעשות בשירים האלה. זה לבוא במבוכה מול הגוספל שכל כך אהבתי, בשל הדבקות הסוחפת ההיא, וכעת זה למרות ולא בגלל.

זה לכתוב סיפור על משיסת חילונים בדתיים, מלחמת אחים ואזרחים – להתחיל אותו אגנוסטית, לעבור אותו כמפקפקת ולסיים אותו כופרת בעיקר. מפנה אצבע משולשת כלפי אתם יודעים מי.

זה להפסיק לקחת את הילדים לתפילת נעילה בסוף יום כיפור, אותם פיוטים שפעם העבירו צמרמורת בגו.

זה להתחיל סוף סוף להשתתף בשיחות של חברי החילונים שמדברים בלגלוג על מפלצת הספגטי המעופפת.

זה לסלוד אפילו מדתות "יפות" – בודהיזם, בהאיזם, הינדו, החג של החגים, פולקלור בצלופן, מה לי ומי לי אלים זרים, אותו הפולחן מקושט קצת אחרת.

אבל בכל אלה אין חדווה, כי אין בהם מרד. יותר הכרה עצובה: אין פה כלום, בשמיים האלה שנחשבו שמי אל, את הכל אנחנו יצרנו במו-מוחנו.

חשבתי פעם שמסורת זה נהדר ואהבת האל היא ישועה (גם אם עצמית) ותפילה מזקקת, מושיטה יד היכן שאין. הנחתי לאמונה לא כהחלטה מודעת, זה פשוט הלך ונחשף עד שהגיע לעצם. ושם נשבר.

ואני מגלה שאת הכמיהה, ההשתוקקות, לכתף גדולה משלי, לחיק אלוהי כל יכול, אני משליכה על הכמיהה, ההשתוקקות, לכתף של אדם אחר. אחרי הגילוי אני מחליטה שכואב מדי, ואז מחניקה את זה, ופונה לעצמי בלבד. ואז שוב נחנקת בתוך סערותיי שלי, פותחת דף מחברת ופונה ליצירתי בלבד. שם זה מזוקק, נוצץ אפילו, אגלי הפרשות של כאב מובלים בנתיב שאני מראה להם. בין כל זה אפשר להישאר עם הבדידות, התיעוב, הטינה, הרחמים העצמיים, הכרת הטוב והיופי, רגש ההתעלות שבהכרה באמנות נהדרת או במראה שמיים יפהפה, ואין לי למי להודות.

המצפון, המוסר, האחריות, לא תלויי יראת שמיים, ואפילו לא תלויי אהבת אדם, אני פשוט מבינה שצריך. ולכן אני מנווטת דרך בתוך החברה, בתוך משפחתי, פחות או יותר בנתיב האנושיות, כלומר היצמדות למסלול המוסר והחלקות חטופות ממנו, שאני מיישרת כמו שמיישרים עוגה בלילה באין רואים. בלי דין וחשבון לאף אחד.

בלי דמעות "אלי אלי למה שבקתני", כי אני היא ששבקתיהו. אין מזה דרך חזרה, לא מרצון, ואלה יצטרכו להיות נסיבות איומות מאוד. לבד בעולם הוא לא מצב או בחירה אלא הודאה סופית.

*

"אל מלא רחמים, הלוואי היה משחרר קצת את עולמו מהנוכחות המעיקה, איזה מין דוד יהודי מציצן כעסן. פעם היה מקפיד עלינו נורא ועכשיו הלך לעיסוקיו, וחגביו פה נואשים, רוצים שימות כבר, כל כך קל לגרש אותו, לסרב לו. אבל מה יש לנו בלי אלוהים בעולם, מה יישאר, במי נמרוד, על ברכי מי נשב ובמי נבעט בחוזקה, זה אחרת לגמרי להכריז שהוא מת, זה עסיסי, זה דווקאי, זה נותן טעם, שונה לגמרי מאשר להכריז שמעולם לא היה ולעולם לא יהיה. לא, עולם בלי אלוהים להתריס כלפיו הוא עולם איום אבל העולם כפי שתיאר לנו אותו אלוהים הוא נורא עוד יותר, עונש על עונש ודרישות בלתי אפשריות, צמצום הגוף, פנימייה אנגלית מופרעת עם קורבנות יומיומיים של אשמה ובושה, הנח לנו ותן לנו לחגוג את הגוף שבתוכו אנחנו שרויים. אבל כמו תמיד בשל ההתנגדות האנושית התלויה ועומדת התביעה הזו להרגיש את הגוף כמרד נגררת עד הקצה, עד למאה וחמישים אחוז מהקיבולת, בני האדם סכלים צייתניים הם, ולראיה המקומות המגונים שאליהם הם מניחים לגופם להוביל אותם, שוכחים מי פה האדון ומי העבד, חותכים יורים ומתפלשים בתועבה, לא יותר טוב שיגדלו בתלמוד תורה? והתשובה תלויה במשיב, וכך או כך לפחות גופו של המשיב יודע שהוא קיים, וגם אם יתפוצץ ממטאור עדיין היה קיים, ורק האל כבר מזמן לא שם, ואין איש שיידע לספר אם אכן היה שם פעם".

(הקטע השני הוא מתוך ספרי "הזקן השתגע" שייצא במאי 2013 ב"חרגול").

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אורן כהן  On 23 בינואר 2013 at 5:45 pm

    מתי ייצא הספר? קשה להתאפק

  • טליה  On 23 בינואר 2013 at 5:53 pm

    אני קוראת לזה "להתבגר"…
    נשיקות.

    • גלעד  On 24 בינואר 2013 at 6:02 am

      אני מכבד את בחירותיה של אביבית, אך לטעמי יש לא מעט התנשאות באמירה שלנטוש את האמונה זה "להתבגר".

  • עודד  On 23 בינואר 2013 at 7:43 pm

    אביבית תודה;
    אלוהים הוא רעיון שהכל אפשרי. אפילו לכפור בעיקר, ולמרוד ולשנות וגם להיות ביחד או לבד. באלוהים הזה נראה לי שאת מאמינה אמונה שלמה.

  • avivitmishmari  On 23 בינואר 2013 at 8:13 pm

    תודה טליה, תודה עודד!

  • הרצל  On 24 בינואר 2013 at 1:53 am

    כמה חסרי דמיון ויצירתיות הם אנשי מפלצת הספגטי המעופפת.
    אחד טבע את הביטוי וכולם חוזרים עליו, כמעט כמו תוכים.
    אם היו מגוונים לפחות, למשל: מפלצת הפלפל בפיתה, או צלחת החומס המעופפת.
    אולי הדמיון המוגבל הזה מסביר גם את חוסר יכולתם להבין דברים אחרים ואת מופרכות האנלוגיה.

    • avivitmishmari  On 24 בינואר 2013 at 7:28 am

      אף פעם לא אהבתי את הביטוי הזה והוא מתקשר לי לשיח הגיקי המאונגלז, ולספקנות צינית שאני לא חלק ממנה.

  • שוֹעִי  On 24 בינואר 2013 at 9:07 am

    אביבית יקרה, קודם כל בהצלחה עם הספר החדש… (-:
    אחר כך, היציאה מן התפישה המצויה של אלהים המשגיח על כל פרט ופרט, שומר על עמו, ומוליך אותם ממצרים לכנען, ובכלל בין הדיונות של ההיסטוריה– אינה בהכרח חייבת להוביל לביטול האלהות, אבל היא עשויה להוביל להשלת התפישה של האלוהות כפרסונה. היא יכולה להוביל באותה מידה לאגנוסטיות עמוקה; אבל גם לתפישה לפיה האלוהות היא טרנסצנדנטית במידה כזאת שהיא מצויה בכלל הרבה מעבר למה שאנו מסוגלים להביע או לדעת, ואילו בחיים שלנו, בשפה שלנו, האלוהים חסר מאוד או לא נוכח (מה שלא בהכרח מבטל את אפשרותו). זאת יכולה להיות אלהות ככח קוסמי המניע את התהליכים הטבעיים ביקום, וזה יכול להיות גם משהו שבאמת איננו יכולים לתת לו שם או מידה (אפילו לא לדעת האם הוא טוב או רחום, כי כאן כבר יש השאלה לשפה אנושית), סוג של רגש או מחשבה שמתעוררים בנו כאשר אנו מתבוננים בפליאה בחיים ובתופעות החיים, בוודאי כאשר אנו מתערבים ומנסים לעזור לחיים אחרים לחיות את חייהם או להיטיב את ימיהם.

    • avivitmishmari  On 24 בינואר 2013 at 11:17 am

      תודה על התגובה, שועי יקר, כרגיל מאיר עיניים. השאלה הנותרת היא, בעיניי, אם (יש צורך או טעם) להמשיך לקרוא לכל תהליכי היקום "אלוהות". הפליאה נשארת פליאה בכל מקרה, מעל הבנתנו כחגבים בכל מקרה.

      • שוֹעִי  On 24 בינואר 2013 at 8:38 pm

        טוב אביבית, כל אדם והאינטואיציות שלו. פעם אמר לי חבר קרוב ואתאיסט "תראה
        הכל ריק"; חייכתי ואמרתי "נכון, הכל ריק מנקודת הראות שלך". כך אני אגב מתייחס גם לחברים
        דתיים או חרדיים שאצלם "האל ממלא את הכל ומשגיח על כל פרט ופרט"– כלומר על פי דעתם.
        כמובן שיש השלכות למי שבוחר להאמין ולמי שבוחר לא להאמין. למשל בכנות, איני אדם מאמין,
        ואף על פי כן איני יכול לשלול את אפשרות האלוהות מכל וכל. ובאמת מעניינת אותי האלוהות יותר כאפשרות מאשר כביטול או ודאות.

  • מיכל  On 24 בינואר 2013 at 10:42 am

    פוסט נפלא לכל הפחות. משקף, נוגע, מעורר בי הזדהות עמוקה. גם בתהליכים דומים וגם בכלל. ממתינה לספר

  • דפנה לוי  On 24 בינואר 2013 at 12:37 pm

    ממליצה לך לחפש ביוטיוב
    Stephen fry on the importance of disbelief

  • אילה  On 13 באפריל 2013 at 8:42 pm

    היי אביבית, כל זה מעניין וחשתי צורך להגיב לך. גדלתי רוב ימי כאגנוסטית אתאיסטית, עד שמשהו שעברתי עימת אותי מול האנושיות במידה כזו שהפכתי אגנוסטית מאמינה.
    אני חושבת שמה שתיארת, כמו שכתב שועי, מדבר יותר על נקיון הפנתאיזם או היהדות הגולה (החרדים והשטעייטל וכו), לטובת האמונה המונותאיסטית כפי שהיהדות תפסה אותה מאז ומתמיד. ממליצה לך לקרוא מן הכתבים של הרב קוק. וגם של הרב נחמן מברסלב בעיקר בליקוטי מוהר"ן. אם קראת כבר אז אשריך, אבל כמובן שאפשר לשוב ולקרוא בהם וכל פעם מתגלה עניין אחר.
    לאמיתו של דבר, האל הוא מעל למושגי הקיימות שלנו. ומכאן, שזו לא השאלה הנכונה – כנראה- גם אם זו השאלה היחידה, כך נראה. ולענייננו, אני חושבת שהשימוש שלך במילים "אני", או "אהבה" זקוקות להסבר נוסף ולא עומדות בזכות עצמן. הן רק היטל למשהו עצום שאיננו יכולים לתפוס, אבל דרך ההיטל היפה של האהבה לילדיך את יכולה גם לראות בה רסיס לאהבה שאולי עמדה מאחורי בריאת השם – אותנו. הרי את מבינה שלאהבה לילדייך יש ערך שאיננו אוסף הפעולות שלך בשבילם או אוסף המעשים שלהם שעושים לך טוב (למשל, שיסעדו אותך בזקנתך או יפיגו את בדידותך). את חשה אינטואיטיבית שיש פה מעבר. אולי זה רסיס למעבר שהוא האלוקים? ולאהבה שבפעולותיו של אלוקים? אולי 🙂

    • avivitmishmari  On 23 במאי 2013 at 9:27 am

      תודה רבה, אילה, על התגובה המושקעת (חוזרת אליה כעת וקוראת בעיון).
      כמובן שקראתי את המקורות שהזכרת וגם אחרים. צר לי לומר שאני לא מתחברת כלל לגישה המשיחית וגם לא לחוויות המיסטיות הברסלביות ולמען האמת הרתיעה שלי מהגישות הללו רק הולכת וגוברת בשנים האחרונות. גם רעיון הבריאה האלוהית אינו דבר שאני מקבלת. אני חושבת שאת החוויה של חיבור לדבר גדול ממני, אם יש כזה, אני מתמירה כעת ובשמחה, לאפיקים אחרים, ומשתדלת ככל יכולתי שהם לא יהיו ניו-אייג'יים "קוסמיים", אפיק שקל לגלוש אליו מתוך הרגל.

  • אילה  On 7 ביוני 2013 at 6:38 pm

    אביבית שלום, לא ראיתי בתגובה אזכור למשיחיות או אפיקים ניו אייג'יים. אבל עדיין, השימוש במילים אני או אהבה, שהן מילים שמצביעות אל משהו אחר (כנראה בלתי מילולי) דורש בירור נוסף. אי אפשר להתרחק מהאנושי, זו היהדות האמיתית כפי שלמדתי אותה. מאידך לסכל את הרגש או הכמיהה הדתית ולקרוא לה ניו אייג' זה גם נסיון להתרחק מהאנושי. דווקא קבלה של האנושי מאפשרת קבלה של חווית האמונה.

Trackbacks

  • By להתמרכז | כותבת מוחקת on 9 באפריל 2015 at 3:14 pm

    […] הבעיה שלי כעת היא, שאם אני סוגרת את "אורח נטה ללון" אין לי באמת ובתמים חומר אקטואלי משובח לקרוא באינטרנט. אני כבר לא נכנסת ללינקים מ"המקום הכי חם בגיהנום" (עיתון מצוין, אגב). "הארץ" מעניין אבל הסינון האישי הולך וגובר. ומנגד, עם התכנים של "מידה" ההיפר-ליברלי אני לא חיה בשלום (אלא רק מתרעננת לראות שם מספר ימנים שכותבים היטב ומנומק ואין להם קרניים). רוב העיתונים האחרים מגויסים או צהובים או מטופשים. רק מוסף "שבת" של מקור ראשון מעניין אותי. אבל אני בכלל חילונית. […]

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: