קפצתי רגע לחדר הכושר של הבלוגים

אז איך זה? ואיך את? מה עם הספר? הפרסום? ראית מזה כסף? הכל בסדר, אני עונה.
ואו, משיבים לי, איזה יופי. אז איך זה?

קשה להתלונן על זה: ביקורות מחמיאות – יש. יחסי ציבור – יש. מו"ל ועורך תומכים – יש. חברים מפרגנים – יש. אפילו אני מפרגנת לעצמי, ואחרי הפעם הרביעית שקראתי את "הזקן השתגע" הסכמתי עם עצמי שהוא מצוין ושפגמיו נסלחים, ועברתי הלאה מן הטקסט. עדיין, התקופה הזו קשה, אמרה לי סופרת אחת, "את שורדת את הימים האלה? עבורי הם היו גיהנום". זו תקופה קשה, אמר לי בעצם כל מי שהוציא פעם ספר. ואכן, זו תקופה קשה. חיבור מילים שאנסה לפרק מיד.

*

(כסף אין, כמובן, אבל לא ציפיתי לכסף – אני לא מתיימרת להתפרנס מספרות. אני גם לא חושבת שכל מי שכותב צריך להתפרנס מספרות באופן קבוע, להוציא פרסים משמחים מדי פעם (בנושא הזה שכנעו אותי פוסט ישן של יעל ישראל והצעה אחרת שלה). תעבדו בבוקר, חוצפנים. תשתפשפו בחיים המשעממים האלה, גרדו אותם וקלפו אותם, שיהיה לכם על מה לכתוב. תשקיעו המון שעות בלי לראות מזה כלום, זו מררת חייכם, לא אמורים "לראות מזה משהו". עשו יותר והתבכיינו פחות.

עד כאן החלק האנטיפתי הקטן שבי. לדעתי הוא הולך וגדל עם השנים. עניין של הורמונים, שעות רבות מדי באינטרנט, או פשוט סבלנות שמתחילה לפקוע: איך ייתכן שבני אדם הם יצורים כל כך מרתקים ואוהבים, ובכל זאת האנושות כל כך מטומטמת?)

*

סליחה רגע. אז איך זה? זה כל כך בולע ששוכחים לכתוב על זה הביתה. אני כמו בתוך מסיבה שבה רציתי לומר משהו במשך שעות אבל לא הצלחתי, בגלל המוזיקה הרועשת. זה לא היה משהו חשוב במיוחד. לפעמים אני נזכרת בו בתוך השינה. אמש, למשל, נזכרתי בו: היה חלום מרובה פרטים על אנשים וחפצים שמעולם לא ראיתי. כשהתעוררתי לא היה לי מושג על מה החלום.

בסוף נזכרתי: אה, כן, זה על החרדה. החרדה הנובעת מתוך ההבנה שכל המחמאות בעולם לא עוזרות בסופו של דבר – הולכים לישון כל אחד עם עצמו ונושמים עמוק. החרדה שתיכף כל זה נגמר ולא יהיה עוד אחד כזה. החרדה שמעכשיו זה ככה עד סוף החיים. חרדת התקשרות לעצמי הנוכחית. חרדת פרידה מעצמי אחרת. חרדה וחדווה ביחד, בעצם, זוג תאומות מעצבנות העומדות מול המראה, האחת דוחפת את השנייה הצדה והשנייה כל הזמן חוזרת, כך שתמיד אחת מהן נראית במלואה והשנייה מציצה מקצה המסגרת.

את הטקסט הזה אני כותבת בתוך מסמך של עבודה ולכן אגזור אותו מפה בצ'יק צ'אק ואדביק לתוך חלון הבלוג. מזמן לא כתבתי פוסט אישי בבלוג. אפשר לומר שקפצתי רגע לחדר הכושר של הבלוגים, רצה רגע על ההליכון, סופרת שניות, מזיזה את השריר של הכתיבה האישית, הווידוי הקטן. אז לסיכום, איך זה? אפשר לומר, בעיקר, שכל זה כל כך מביך אותי.

זה יעבור, זה רק רגע בזמן. טוב שזה מונח פה. הייתי צריכה לספר את זה רק לבנאדם אחד. מכל מקום עכשיו גם אתם יודעים.