החלון פתוח, המים נשתו עד מחציתם

מיד אחרי פרידה נוצר קרום שביר. כל שיעול, כל נשימה עמוקה מדי, סודקים אותו. הולכים איתו כמה ימים, עושים את הסקס האחרון, מדברים את השיחה האחרונה, צוחקים קצת. זוכרים מה יכול לסדוק את הקרום ועוברים מסביב. פרידה מוסכמת היא עקיפה זהירה של מה שכבר אי אפשר לתקן. כך הייתי בימים האחרונים. אמנם בלי הפרידה.

*

פניי לא שלי פתאום. אני זוכרת אותם, ובמראה הם משתקפים כשהיו. אבל כשאנשים מביטים בהם הם רואים פנים חדשים. השינויים הפכו גלויים. כאילו קרה דבר. אני רואה את ההיסוס, את הבחינה הנוספת: האם לומר לה שלום או לא, האם זו בכל זאת אותה אישה. כל בוקר אני מחליטה אם ללכת צפונה ברחוב הקטן והדומם, שאיש לא יראה, או בדרך האוטובוסים הסואנת, בה איטשטש ואיבלע בין מאות פנים אחרים. אין לי דרך לדעת מי ראה את פניי כפי שהם, מי ראה דרכם. ומי יזכור רק אישה מגששת, מתלבטת אם להפשיל את הסוודר עכשיו, איפה לחצות את הכביש.

מבפנים אני עדיין חשה את הלשון בתוך מסגרת החך, את ניע העפעפיים, את המתח בלסת, את השיער היורד על עורפי. יש לי את כל התעודות ואת כל הזיכרונות. אין ספק שאם יעלה הספק, אוכל להוכיח.

*

בתמונה שאני שומרת מצולם אבי עם ארבע מאחיותיו. האחות החמישית צילמה את התמונה. היא חתכה לו את הראש, כדרך המצלמים במשפחה שלנו. שלוש מהמצולמות כבר אינן אתנו. הילדים מונים אותן תמיד ברשימת הדודים, בלי הבדל. השתיים האחרות, אהובות ויקרות, עדיין כאן. כולן מחייכות.

אני מביטה בפניהן ומנסה לנחש איך יתקמטו או יתמלאו פני שלי בעוד כמה שנים. הדבר מוסיף לי שלווה, כי הדרך ידועה. הוא גם מחריד אותי: לאן שלא אביט, יילכו פניי בדרך כל המשפחה, שושלת מצרית פורייה עם הרי"ש הרכה והצחוק המתנחשל. אני נושאת בי את חמשת הקלסתרים האלה, ועוד אחת שצילמה את התמונה, ועוד שישה מהצד השני של המשפחה. בעוד שנים אדע איזו דרך ידועה היתה זו.

פניי כמו אני הולכים ומשתנים ולכן אני מביטה שוב ושוב במה שנעצר בזמן: האפרסקים שהוצאו מן המקרר, בקבוק המים, אריזת הביסקוויטים. אחות אחת הציבה את תיקה על השולחן, זה שנסע אתה מפלורידה. האחרת משלבת את ידיה שחיתלו עשרה ילדים. החלון פתוח, המים נשתו עד מחציתם. מסגרת העץ על הקיר לא נפגמה. אם אסע לשם היום, היא עדיין תעמוד שם. רק הקרום נוצר וכמעט נשבר.

???????????????????????????????

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מישהי  On 15 בינואר 2014 at 9:27 pm

    וואו. זה כל כך כל כך יפה. תודה שכתבת.

  • ורד נבון  On 15 בינואר 2014 at 9:37 pm

    "לאן שלא אביט, יילכו פניי בדרך כל המשפחה"… מוכרת כל כך התחושה הזו.

  • תרצה  On 16 בינואר 2014 at 5:49 am

    "פני כמו אני הולכים ומשתנים"… היטבת לתאר את התחושה. תודה

  • צחי בר  On 16 בינואר 2014 at 6:08 am

    נפלא

  • avivitmishmari  On 16 בינואר 2014 at 8:31 am

    תודה לכם!

  • Nitza Geller  On 17 בינואר 2014 at 5:03 am

    געגוע

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: