"הזקן השתגע", רשמי קוראים

אולי זה קצת לא פייר שאני מביאה כאן דברים שכתבו לי בפייסבוק קוראים עם יציאת "הזקן" – רק עכשיו, כשכבר חלפה כמעט שנה מאז צאתו, ואחרי שכבר זכה בפרס רמת גן לספרות יפה. בכל זאת, הם חיממו את לבי מאוד, ומתישהו צריך היה להינתן להם הכבוד הראוי. אז סליחה על הדחיינות. והנה.

*

אבי עבודי
"ספר נפלא נפלא נפלא! הרבדים של השפה ועושר ההקשרים התרבותיים, התובנות והתבונות, המוזיקה של הכתיבה. תקווה ויחזקאל הם חלק מהמשפחה שלי. נהניתי מאד לקרוא".

הדר אבירם
"As many of you know, I'm on a trip to the Old Country. Imagine my delight at getting a bit of respite from the situation with Avivit Mishmari's wonderful new book, which I am enjoying immensely. Fantastic read.".

יואב כ"ץ, סופר ומתרגם
"אביבית, זה ספר ממש טוב. ייצרת עולם. השפה, תענוג. הייתי מרותק. כל הכבוד".

יונתן פיין, סופר
"היום במקרה לקחתי ליד את 'הזקן השתגע' ושקעתי לגמרי בהומור המאופק ובשטף החי של העמודים הראשונים. מחכה מאוד להמשיך, יש לי תחושה שהקריאה הבאה תהיה של כל יתר עמודי הספר במכה".

מיא עשת, כותבת

"המשפט הקלאסי – אילו זה לא היה כל כך עצוב, זה היה מצחיק – הוא המתאר באופן הקולע ביותר את ספרה הראשון של אביבית משמרי, הזקן השתגע, שיצא עכשיו לאור בהוצאת חרגול/מודן. ובכן, למרות שזה ספר אפוקליפטי ואפל ואף 'טרגדי' הוא בכל זאת מצחיק בטירוף.
מעולם לא קראתי אבחנות מדויקות כל כך וביקורת נוקבת וחיה כל כך על התחלואים של החברה הישראלית. משמרי פורסת באזמל חתך-רוחב של החברה הישראלית כולה, באופן שמעלה בדמיון את תערוכת הגופות הנודדת.
השליטה בעברית על כל רבדיה בספר הזה מפליאה ממש, והעולם העשיר של אסוציאציות גורם עונג רב לקורא המשכיל – החל ממקורות יהודיים, דרך ספרות העולם, עבור בעגה ייחודית למגזרי אוכלוסייה נבדלים כמו קיבוצניקים, ש“סניקים ועוד וכלה בשפת הנוער, שמשמרי שולטת גם בה. בניגוד לשפה הרזה, שכמו האופנה של דלות החומר באמנות הפלסטית התפשטה כאש בשדה דרדרים ודרדרה אצלנו את הספרות לשיט בלתי קריא, מרענן לקרוא כסטנדרט אצל משמרי משפטים מורכבים ומחוברים, שכל אחד מהם מחזיק חמישה טפלים מרובי תמורות והפתעות והתפתחויות ותיאורי זמן ומקום ותנאי לרוב, כיד הדמיון הטוב והמוצלח שלה.
נושא הספר הוא העימות בין דתיים לחילוניים, שמסלים בארץ למלחמת אזרחים, אבל הניואנסים שמניתי הם-הם שהופכים את הספר מעניין ולטעמי גם חשוב כל כך. הרגישות הגדולה של משמרי לכל הפכּים הקטנים של החיים שלנו כאן ניכרת בכל שורה ובכל מילה ואף צובטת את הלב, כי היא כותבת אותנו, את הביוגרפיה של כל אחד מאתנו, ואין ישראלי – מכל מגזר – שלא יקרא את הספר ויזדהה עם חלקים רבים מהכתוב בו.
כך, למשל, צובט לב התיאור שלה, כיצד מנסים החילונים לקיים את הריטואלים הדתיים 'למען הילדים', כשבעצם אין מאחוריהם דבר, אין כל הזדהות רגשית. אני לא יכולה לתאר מעבר לזה, כי לי אין הכלים ההבעתיים וגם לא הלהט שלאביבית משמרי יש בשפע. כדי להבין על מה אני מדברת תצטרכו לקרוא את הספר".

מרב זקס-פורטל, כותבת, עורכת ומתרגמת
"גמרתי לקרוא, מה אני אגיד לך, בפנים. אם אפשר היה לסגור את הספר ולומר: משמרי רקחה כאן סיפור פנטזיה סוחף ומטלטל, כזה שבסופו מניח הקורא את הספר ואומר לעצמו – איזה מזל שמדובר בסיפור, כמה דמיון יש לה לסופרת המוכשרת הזאת, איזה דמויות מעוררות אמון ועם זאת מעורערות. כמה רחוקים מאיתנו חיה-לאה ועידו ומאיה, והקיבוצניק הנלחם כמו היה בחומה ומגדל לנגד אנשי ההרחבה וההפרטה המתנגדים, ונילי אשת הזקן בנפרד (אגב, נילי וברק בן אבינועם) והזקן שהיה בקומה, וראש הממשלה הרופס, ואיש המזגנים שידו בכל, בכולנו והמתנחלים – או אז אפשר היה לסגור את הספר בנחת לנשום עמוק ולהמשיך הלאה. אבל אי אפשר כי התסריט האפוקליפטי הזה, כביכול, כל כך קרוב ונוגע, כל כך מוכר כמעט. ומי מאיתנו לא אמר פעם, הלוואי שתקום כבר מדינת תל אביב ונתבצר בה ונתפטר מכל המשוגעים האלו שקוראים לעצמם אחים שלנו. אבל הלאה לא הרחקנו, רובנו, כי אנחנו עסוקים וטרודים בשגרת ימינו ומתאמצים להיות אופטימיים. עד שבאת, אביבית, ונתת לנו את זה בפנים. מי יתן ותהיי נביאת שקר! תודה על המסע הזה".

קובי רובינשטיין
“אתחיל מזה שקראתי את הספר. לפני כשלושה שבועות. והתמהמהתי בתגובתי בכוונה . כי אני מאד כועס, ויחד עם זאת רוצה להתנסח בכבוד.
הנושא רגיש ונפיץ, לכולנו.
הכעס התחיל בסיפור המופרך לגמרי שמופיע בספר. אי-רציונאליות של השתלשלות דברים הזויה שלא היתה עולה על דעתו של איש מאזרחי ישראל אך לפני שנים מעטות.
אבל שם הכעס לא נגמר, אלא רק גובר. בהכרה שדברים שלא דמיינתי על ארצי מולדתי לפני שנים מעטות, מעשי אימה מפלצתיים שקרו רק במקומות רחוקים, מעשי פשע של כנופיות, של פושעים קטנים, של פושעים גדולים מממסד זה או אחר, אובדן תחושת האחווה, הדבר היחיד שעוד החזיק אותנו כאן יחדיו- כל אלה, כן, כל הדברים הנוראיים האלה אינם מושא חלום בלהות של קיצוני זה או אחר, כי אם מציאות יום-יומית בלתי נתפשת. ישראל 2013.
העלילה מופרכת? הלוואי. המציאות עולה על כל דמיון. ושבירת הכלים, איבוד האחווה והרעות, כל אלה מפחידים, אך אינם בגדר חזיון תעתועים של מוח קודח, כי אם מציאות כואבת.
והכרה מטלטלת זו מכעיסה אותי כל כך.
אם זהו חלק ממטרתך, השגת אותו".

רוני גלבפיש, סופרת ומנחת סדנאות כתיבה
"…אני עוד לא באמצע. עמוד 62. קוראת בזהירות, מלכסנת מבט, כאילו הספר כולו גסות של כאב, ויש להיזהר. והוא לא כזה באמת. הוא חכם, מלא תעוזה, כתוב היטב – צריך באמת להגיד? הרי זו אביבית משמרי – ומטריד במידה שקשה לשער בחוסר המופרכות של עלילותיו. בסוף אולי אכתוב עליו, אבל לעת עתה, אני בצבתותיו. חוויית קריאה יוצאת דופן באינטנסיביות שלה".

תמי גלילי
"גמרתי לקרוא את 'הזקן השתגע' של אביבית משמרי. מטלטל, מצחיק, מלא חמלה וחכם סוף. התענגתי על כל משפט וגם הורקתי מקנאה: גם אני רוצה לכתוב ככה. לכו לקרוא".

*

וביקורות קוראים על הספר באתר "סימניה" ניתן למצוא כאן (בתחתית העמוד).

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: