מצב רוח. הבהוב המציאות

מזמן לא כתבתי כאן פוסט אישי כמו שצריך, אתם יודעים? או שעסקתי בענייני "הזקן", או שהייתי טרודה בכתיבה אחרת, או שהחיים גלשו אל מעבר לגדות הסיר. בכל מקרה, ממש התגעגעתי. כמה פעמים ניסחתי לי בראש התחלה של פוסט, בדרך כלל טקסט קצר ומזוקק שיעסוק במצב רוח מזופת שהיה לי לפני כך וכך ימים.
למה מזופת? זהו, אין סיבה מוגדרת. למעשה זה מצב רוח חוצפני, בהתחשב בזה שדברים זורמים פה לא רע בכלל (תודה על הבריאות, תודה על המשפחה, תודה על הבעירה, תודה על הזכות להמשיך להתלונן). הפוסט שהיה נובע ממצב הרוח הזה היה קלוש, אני חושבת, ולא בגלל היעדר מטאפורות.

אז החלטתי לכתוב פוסט שלא עוסק במצב הרוח שלי, ובעיניי זו פשרה נסבלת בהחלט.

*

שמחתי כשיצא "טוב שהעולם גדול", דיסק שלם של לחנים לשירי אבות ישורון. גם התפעלתי מרוב השירים והאזנתי שוב ושוב. לפני כן הייתי צריכה להתגבר על רתיעה רגעית שהיתה לי: אבות ישורון הוא אחד המשוררים הקרובים ללבי. הטקסטים האלה, את רובם אני מכירה שנים -אני זוכרת את עצמי כילדה קוראת שירים שלו במוסף הספרותי של העיתון (איזו מין ילדה קוראת שירים במוסף הספרותי? ילדה שאבות ישורון הוא אחד המשוררים הקרובים ללבה). בקיצור, זה משורר שלי! שלי! איך מישהו יכול להתיימר להלחין ולשיר את השורות השבורות האלה, את הכתיב החסר המוזר, את השבר של חיים שלמים? זו היתה בעיה חמורה מאוד.

אחר כך נסעתי באוטו ואמרתי לעצמי: נו, אז מה, כל שיר מולחן שאת אוהבת היה פעם שיר לא מולחן.

הבהוב המציאות הוא אחד השירים שאהבתי ביותר באלבום הזה. אולי בגלל שתמר קפלנסקי מחליקה אותו בקלות מתוכה, כאילו כל אחד יכול לשיר (לא כל אחד יכול. ניסיתי). אז אולי עליו אפשר לדבר קצת.

הִבְהֻב הַמְּצִיאֻת בְּתֹךְ הַמְדֻמֶּה
הֻא כְּאֹת אַרְגָּעָה אַחֲרֵי אֹת אַזְעָקָה.
צְעָדִים אִלְּמִים כְּמוֹ עַל אַדְמַת יָרֵחַ.
שֻׁם דָּבָר לֹא מֹשֵׁך וְלֹא נֹפֵל.
בְּדַלֵּי דַּלֻתּ טִפְטֵף גֶּשֶׁם
צְפִירַת הָאַרְגָּעָה.

לפני הכל, כדי להפליג באמת, אני מרשה לעצמי לבטל את המילה "כמו". זה לא "כמו על אדמת ירח" אלא באמת – את השיר הזה כתב המשורר ביושבו על הירח. כדור הארץ קורא לאבות ישורון. "המדומה" הוא מצב מוכר: התודעה הפליגה לה אל מקום שבו העובדות הן המלצה בלבד. מקום שבו כוח המשיכה קטן מהמוכר לנו.
לא מזמן בני קיווה בקול רם שגם לנו היה כוח משיכה קטן כמו על הירח. הקשיתי וטענתי שלא היה לנו קל כל כך, ומשם נסחפנו לדמיין מיליארדי פירורים שנפלו נעים בתוך האוויר, זיתים שמרחפים מן הפיצה, וצורך להכניס כל חפץ קל לתוך קופסא כבדה וסגורה, פן יברח מאתנו וימריא כמו בלון הליום.

מהו הבהוב המציאות? מה מחזיר את הכותב מהפלגות הדמיון שלו? לא צעדים של אדם אחר, כלומר לא הזדמנות למגע בין אישי (וגם לא צעדים שלו עצמו, כלומר לא חקירת המרחב). הצעדים הם אילמים – אין תקשורת ואין התקדמות. שום דבר לא מושך ולא נופל – משמע, אין תשוקה לקחת וגם אין פחד לאבד. אין היקשרות, אין פתאומיות, אין תהליכים. במצב הזה אין התכלות, גם לא חרדת מוות. המדומה הוא מצב קהה, נצחי והוא גם סטאטי, למרות שהוא קורה על (כוכב) לוויין.

אז לא כל אלה. הבהוב המציאות, שמחזיר את הכותב אל הארץ, מתבטא בטפטוף גשם. טיפות בודדות, מובחנות. המשפט היחיד בשיר שמובא בלשון עבר, כלומר כתיאור עובדה שרירה, ולא מצב דמיון אמורפי נטול זמן המובא בלשון הווה. זו התזכורת שמים באים מלמעלה ונוחתים על האדמה, מה שאומר שהכותב עדיין נתון לחסדי כוח המשיכה הארצי. הגשם הוא תזכורת לחיים המשתנים הפיזיים (צמיחה, שתייה), לזמן (עונות) ולגשמיות (מחזור המים בטבע, שיעור המים בגופנו). ואם הגשם הקל הוא הבהוב, כל טיפת מים היא הבזק אור קצר ועמום. שלושה חושים המתלכדים בטיפות הגשם מובילים בחזרה למציאות: ראייה (הבהוב), שמיעה (טפטוף/אות ארגעה) ומישוש (רטיבות). אולי אפילו טעם, אם רוצים.

רגע. המציאות מהבהבת בתוך המדומה – ואילו טיפות הגשם מטפטפות בתוך דלי דלות. המציאות מקבילה לטיפות, זה אומר שהמדומה הוא דלי דלות. מדוע דווקא הדמיוני הוא הדל? אין פה ההשתפכות הרגילה על דמיון עשיר – להפך, התודעה ענייה, כהה, צחיחה. לא פורח בה דבר ואין בה אור. היא מדשדשת על הירח שלה, שהוא ריק ועקר. רק על כדור הארץ יש מים וחיים.

ואילו המדומה הוא אות אזעקה. מדוע זה מצב החירום (אות אזעקה) מתקשר לדמיון דווקא? בדרך כלל דווקא הדמיונות הם מצב מרגיע, מרדים תודעה, והמציאות היא המבהילה, המסכסכת. זה כנראה מפני שהנפש הניזונה מעצמה יודעת שהיא על זמן שאול, שלא תוכל להיות אוטרקית לאורך זמן. רגע החזרה למציאות הוא משיב נפש. הנפש נזכרת בכל הנמצא מחוץ לה, אוחזת בגלגל הצלה מעצמה. תזכורת שהגיע הזמן לחזור לשגרה.

דבר אחרון על מהות השיר הזה: הוא פועם. בכל שורה בו מומחשות לנו פעימות מסוג אחר: הבהוב (אור דולק וכבה), אותות אזעקה (סירנה עולה ויורדת), צעדי ירח (דילוגים וריחוף), משיכה ונפילה, טפטוף גשם. רק השורה האחרונה, צפירת הארגעה, היא קול שיורד בלבד, לא עולה ויורד. הכיוון הוא למטה. וכמו שמוכיח השיר הזה, לפעמים למטה יכול למשוך למעלה.
לילה טוב.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: