מה קורה כשזה עובר?

 

"לפעמים יוצא צבע הפוך ממה שאנחנו מתכוונים", היא אמרה.

שכבתי על מיטת הטיפולים שלה. על עפעפיי הונחו שקפי זכוכית דקים בירוק וכחול. את רואה הכל אדום, היא איבחנה, אחרי שסיפרתי לה מה מעיק עלי.

אני רואה הכל רגיל, אמרתי.

"רואים עליך את האדום", אמרה. "אפשר לקרר את זה".

הגעתי לחדר הטיפולים שלה לתרפיה בצבע. היה דבר מה שהעיק עלי אז. הלכתי לרופא, לפילוסוף, לאיש הלחשים. עברתי ממטפל למטפל: זרועותיי כוסו בדקירות מחטים, תיקי התמלא בבקבוקונים עם סמי מרפא, שתיתי חליטות עלים, ישבתי במדיטציה וקמתי. המועקה לא נעתרה. לבסוף הגעתי אליה, אל המרפאה בצבע.

בזמן שהשקפים חיכו על עפעפיי, הניחה את ידיה על מקלעת השמש שלי, לנסות להפוך אותה כחולה או ירוקה. כפות ידיה היו חמות. לא אמרתי דבר.

הרהיטים היו כולם מבמבוק ואף אחד מהם לא היה בשימוש. המון פנסי נייר קטנים קישטו את החדר ואף אחד מהם לא דלק. היא דיברה, בשילוב של שפת אמה ועברית – ככל הנראה האמינה שהמטפל יכול, או אפילו צריך, לפתוח את סגור לבו בפני המטופל.

בהתחלה דיברה על עצמה, על ההגירה לישראל, על משפחתו של בעלה. לא אמרתי דבר. "אני רואה שאתך אני יכולה לדבר", אמרה. והמשיכה.

"היתה לי פעם רגישות במעברים, את יודעת. הרגישות עברה אבל עדיין אני מרגישה לפעמים כאילו נשפכתי החוצה, קילוחים יוצאים ממני, כאילו אין הבחנה בין קצה הגוף שלי למה שמתחתיו. החיבור שלי לקרקע הוא חיבור נוזלי ולכן אני לא מרגישה בטוחה בו. הראש שלי מובחן, הרגליים מובחנות, הידיים מוחשיות ורק פלג הגוף התחתון כולו נוזל. אני מרגישה שנהר עובר דרכי, אבל בכיוון סמוי, ואני לא יודעת לאן", אמרה.

ראשי היה פתאום קטן מאוד, כך הרגשתי, אולי בגלל השקפים ואולי לא. החדר גדל וגופי גדל, וראשי היה זעיר.

בא לי לבכות, אמרתי.

"אז תבכי", אמרה פתאום, בקול של מטפלת.

אבל לא ניסיתי באמת לבכות. עפעפיי צרבו, במיוחד זה שהונח עליו שקף כחול. לא רציתי לראות כחול. רציתי להמשיך לראות אדום. טוב לי ככה, אמרתי לעצמי, טוב לי ככה.

"את יודעת מה זה תאומים סיאמיים?"

כמובן, אמרתי.

"אם כך, לפעמים אני מרגישה שאני מחוברת באיבר של הגוף לדבר גדול ממני. בכל פעם זה איבר אחר, או שזה העולם, או חדר. לפעמים זו ההשתקפות שלי. אני הולכת מול חלונות ראווה ונוגעת בהם. לפעמים ביד, לפעמים בראש, מתקרבת כך שיחשבו שאני סתם מסתכלת, לפעמים בברך או בכף הרגל. יש פעמים שאני עומדת עם הגב שעון על חלון הראווה. מביטה לצדדים אבל לא אכפת לי כבר מה יאמרו. אני יודעת שאני מחוברת להשתקפות שלי בחלון, שאסור לי להתנתק ממנה, אחרת אאבד משהו. ואני צריכה לעמוד שם עד שזה עובר".

לא רציתי לשאול אותה. לא רציתי לשאול אותה. אני לא מטפלת שלה, חשבתי. היא מטפלת שלי.

ומה קורה כשזה עובר? שאלתי לבסוף.

"אה, כשזה עובר, זו הרגשה נפלאה, שחרור וחיבור ביחד", אמרה. אבל לא פירטה יותר. היא הסירה את השקפים מעיני.

החדר היה קטן יותר משזכרתי אותו, על כיסא הבמבוק נח חתול וכל הפנסים דלקו. ראשי וגופי שבו והיו באותו קנה מידה. חשבתי שוב ושוב: הזמן מרפא.

"אוקיי", אמרה, "כמו שחששתי זה ייקח עוד כמה טיפולים. אבל אני לא יכולה להמשיך לטפל בך, לוח הזמנים שלי עמוס מאוד. אני יכולה להמליץ לך על מטפל אחר".

היא נתנה לי את פרטיו של המטפל. היכרתי את השם – שמעתי אותו מרצה פעם. גבר בהיר ודק בשרוואל לבן. תיעבתי אותו מהרגע הראשון.

אני צריכה ללכת, אמרתי.

"את מבינה, נכון? הרגשתי שאני יכולה לספר לך. לא לכל אחד אני יכולה לספר".

כיוון שלא ידעתי מה לומר, אמרתי לה את הדבר האיום שאומרים בנסיבות האלה.

יש לך כישרון תיאור, אמרתי לה. את חייבת לכתוב את זה.

"רעיון נהדר", אמרה. "לכתוב את זה".

אבל היא ודאי לא כתבה את זה. לכן כתבתי את זה אני.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שוֹעִי  On 19 ביוני 2014 at 8:06 pm

    אביבית יקרה, למקרא תיאור הטיפול ואופיו נעור בי רעיון חדש: טיפול בהשקיה. המטפל מזלף על מטופליו מיים ממשפך. מה שעושה טוב לצמחים חייב לעשות טוב לבני אדם. כולנו חלק
    מאותו טבע. אפשר גם להפוך זאת לאגף של ההידרותרפיה בלי להצטרך להיכנס לבריכת השחיה.
    אפשר גם שהמטפל יירקוד את ריקוד הגשם האינדיאני אחרי הזילוף להגברת הרושם שזה מותיר על הנפש. כדי להותיר למטופל את החירות לבחור בכמה מים הוא מעוניין להזדלף אפשר להציע לו מטריה כמובן– כחלק מן האתיקה ההכרחית שבין מטפל למטופל (-:

    • avivitmishmari  On 19 ביוני 2014 at 8:32 pm

      שועי, זה רעיון גאוני 🙂 אפשר לבדוק את זה מול סתם גשם כפלסיבו.

  • mooncatom  On 20 ביוני 2014 at 6:14 am

    סיפור קרברי משהו … מר, מר, מר,
    ואז
    וכמו סוכריה באמצע החלק של התאומים הסיאמיים,
    כל כך יפה יפה יפה. (יש לך כישרון תיאור.
    למה זה דבר נורא לומר?)

    • avivitmishmari  On 20 ביוני 2014 at 6:31 am

      היי מיכלי, ותודה!
      זה דבר נורא אם אומרים אותו כדי להימנע מאמפתיה או סיוע. אבל אולי הקביעה הזו חריפה מדי בהקשרו כאן.

      • mooncatom  On 20 ביוני 2014 at 6:57 am

        בכל מקרה,
        את, את, את,
        יש לך כישרון תיאור 🙂

        אני רוצה טיפול בגשם גם.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: