הרעב. אותו העולם בדיוק

אני בכלל אשכנזי, הוא אמר. זה היה אחרי שעה קלה שבה חשבתי שהוא עיראקי ואז שאלתי. וצחקנו על זה. לא, סתם אשכנזי, הוא אמר, אפילו אשכנזי מעורב.

אז לא היה לו קשר בשום אופן לכסף בקפלי המכנסיים שתפרה המשפחה שלי בזמן המנוסה. לחור החצוב בקיר שבין הבית לבית המסחר, שדרכו העבירו סחורות מפני השלטונות. לבגדדים שרקדו על הגג בחאפלות ליליות.

הוא נפנה לרגע ואני הבטתי ברגליים הרחבות שלו, בתחת האיתן, וראיתי אותם מצטמקים, משילים בשר, בביתן 53 במחנה כזה או כזה. ראיתי אותו צמוק, נוטה לאבד צלם, גונב פרוסות לחם בזרועות הנדיבות האלה, נאבק לשחזר שירים או תפילות שזכר. הוא ועוד גברים אכולים בגוף, גדולי עיניים, מתקרבים לאטם. נעצרים מתשישות כמו לצילום תמונה. גמרתי ספר על זה באותו הבוקר אבל זו לא היתה הסיבה. ראיתי לו את הרעב שבו.

כמובן, לא היתה שום פלנטה אחרת בשעה ההיא שלנו, אלא היה זה אותו העולם בדיוק, פגום כפי שהוא. ספל סדוק שממנו שותים בלי ברירה. כמו שהיינו אומרים בצעירותנו, כשמתביישים לדבר על אלוהים: אני מאמין ביקום. כך חפנתי אותו והסטתי את מבוכתו והאמנתי במדבריות נבאדה ובכוכבי הלכת ובצבאות של ג'ינגיס חאן. שני אנשים נפרדים משותפים בביאתם ובאפסותם.

אני אוהבת את מה שיכולת להיות ומצרה על מה שלא יכול היה להיות. בכל זאת, עם מה שהיה פגום כל כך. החסכונות הרגשיים, שלא לשכוח רגע טוב שהיה, והכיסוף הנמשך.

כל זה היה אז קוץ בעינו של המקרה. ואין על מה להצטער. ככה חזה אל חזה וצער העבר ועמעום העתיד וגומר.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עודד  On 20 ביולי 2014 at 9:00 am

    אביבית תודה;

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: