קווין בשלושה סעיפים

 

1.
"Queen – greatest hits" היה בין שלושת התקליטים הראשונים שקניתי כנערה, מדמי כיס, ונוגנו על פטיפון פשוט. לא הייתי לבד עם קווין, כמובן, כולם האזינו להם. בשיעור מלאכה בבית הספר היה תלמיד אחד מתחיל פתאום לקרקר "I see a little silhouette-oh of a man וחצי מהכיתה היו מצטרפים אליו בצפצוף "scaramouche, scaramouche, will you do the fandango". קצת מצחיק, לא? מרד הנעורים מתבטא ביצירה אופראית יומרנית. מצד שני, למרות הערכתי לז'אנר אף פעם לא הייתי נערת רוק טהור – תמיד מחפשת קודם כל את המלודיה המעוגלת ואת הקול רב ההבעה (אם כי כדאי שיתלווה אליהם סולו גיטרה). עוגות הקרם מרובות השכבות של קווין, שרק לפעמים היתה שכבה רעילה בתוכן, היו מושלמות לצורך העניין. העניין, בגיל העשרה, היה היסחפות מוחלטת עם הצליל.

(תוספת מאוחרת: עם כל הכבוד ל-Jesus and Mary Chain, נניח, או לכל מוזיקה אוונגרדית אחרת נטולת נשמה, מעולם לא היתה התחרות בין אלה לבין פופ-רוק סוחף כמו של קווין. את "ג'יזז" קניתי בזמנו כי המליצו עליו במקומות הנחשבים, אבל הוא נשאר על המדף ומעולם לא זכה להשמעה רצופה אחת).

לימים קניתי את הדיסק, מחווה לתקליט ההוא. שלפתי אותו שוב השבוע – התעורר צורך דחוף לרענן את הפסקול הביתי. מי חשב שיבוא יום ואתחנן בפני ילדיי "תפסיקו כבר עם הביטלס האלה" (Beatles Ballads היה אלבום נוסף בשלישיית הראשונים שלי).

ובכן, איזה תענוג להיזכר מחדש בלהיטים הגדולים של קווין. קשה לבחור – save me או you're my best friend, somebody to love או play the game, כולם מעוגלים היטב, מלאי גווני גוונים, עם זוויות גיטרה משוננת שנתן להם בריאן מיי. הטקסטים אינטליגנטיים, פשוטים במידה ונושאי עוקץ מתון מאוד. ועל כולם מנצח, אדיר ואין בלתו, פרדי מרקורי.

2.
פרדי מרקורי, שם במה. בן למשפחת מיעוט מזנזיבר שביקשה פליטות בבריטניה. גבר שופע און עם חינוך קתולי. בחור עם פגם בלסת שחשש מניתוח מתקן, שבחר כל הזמן להשאיר את הזהות המינית שלו באזור שבין הסתרה לבין הברור מאליו. המתח בין יופי פורץ (גופני ומוזיקלי ובימתי) לבין הכאבים שמתחתם, האיידס שבא אחר כך, תמיד יימצא שם. ובכל זאת, הללויה לפרח המוזר הזה, לכל הפרחים המוזרים האלה, בני מיעוט זרים ומוזרים, בעלי מום, חשופים על הבמה ונבוכים בחיים, שמגלים היכן יוכלו לפרוח במלוא העוז.

הללויה גם לכל מי שנותרו מאחור, בזנזיבר ובכלל, סתם אנשים, אלה שלא מוכשרים לשום דבר מיוחד, או שלא יודעים שהם מוכשרים, או שמוכשרים מעט אבל לא רעבים מספיק. וסתם למשעממים, חסרי הייחוד המופגן. כל כך אנושי לפרוץ ולפרוח ולהיפצע כמו מרקורי, וכל כך אנושי להתרדד, להפוך אדישים לדחף היצירה ולתשוקת הדעת.

כתב ג'ורג' אורוול על מה שהוא קורא "אנוכיות גמורה": "התשוקה להיראות פיקח, התשוקה להיות נושא לשיחה, להיזכר אחרי המוות, להפנות גבך למבוגרים שהתנשאו מעליך בילדות, וכולי וכולי… הרוב המוחלט של האנושות אינו אנוכי. אחרי גיל שלושים הם זונחים כמעט לגמרי את תחושת האינדיבידואליות – וחיים בעיקר עבור אחרים, או פשוט נרמסים תחת העול".

אורוול מזכיר בין אנשי ה"אנוכיות הגמורה" סופרים, מדענים, אמנים, פוליטיקאים, חיילים, אנשי עסקים מצליחים. למרות שבפסקה שלו יש גם התנשאות, ניחם אותי מאוד לקרוא אותה. כמו להסתובב עם תחבושת המון שנים, לחשוב שאת מצליחה לכסות משהו, ואז בא מישהו ואומר בפשטות: הנה פצע, הוא נראה כזה וכזה ושוליו הם כך וכך.

3.
ולבסוף, למה לא, אתמסר לזה לגמרי, ודווקא השיר הזה לא מופיע בתקליט הלהיטים הגדולים שקניתי אז – הנה מופת של מינוף אנרגיה מוזיקלית. שלא כמו בונבוניירות אחרות שלהם, Love of my life בגרסת האולפן שלו נשמע חסר חיים לגמרי, כמו מתכון כתוב בספר בישול. הוא מתעורר לחיים רק מול הקהל, מבעבע כמו בסיר (הקשיבו ל-ck הגדוש, הבוטה ב-hurry back, hurry back בסיום השיר). למה? אולי כי שירת הקהל היא אופרה בפני עצמה – גרנדיוזית, קיטשית, מהממת בהיסחפות שלה. ואולי טורסו חשוף וגרון מלא כמו של מרקורי הם תנאי מספיק להפחת חיים בשיר מצוין שלא ידע שהוא כזה.

*
מה יקרה כשיימאס גם מקווין? האלבום השלישי ברשימה של קניות הנעורים שלי היה Complete Madness. הממ. אותו כבר אין לי בדיסק ולא אטרח. אולי פשוט נחזור לתקופת מה לבלוזים מהדלתא, לעשות reset לאוזניים ולהתחיל את היסטוריית הרוק מחדש.