אישה אחת כבר עמדה לצאת מהמקלחון

אישה אחת כבר עמדה לצאת מהמקלחון. חלוק המגבת היה בידה, והדלת פתוחה.

כשנשמע בום, המקלחון התנתק וקרטע.

היא החזיקה בחלוק שלא יישמט. המקלחון התרומם ויצא דרך החלון אל החוץ. הוא עקף את חוטי החשמל ונסק עוד.

האישה עמדה בפנים בשיער רטוב, וכדי שלא יראו לה, סגרה את הדלת. החלוק נשאר רובו בחוץ, זנב בצבע בורדו, מוסיף כוח אווירודינמי לעצם המעופף.

אוכלוסיית הצד המערבי של העיר לא הבחינה בנטיפי המים ולא בפירורי הטיח שנשרו על ראשה.

בבית נשארו הברז הסגור כמעט לגמרי אבל לא לגמרי והילד שצפה בטלוויזיה. תיכף צריך להכין לו ארוחת צהריים, חשבה האישה.

הכיוון היה מערב. בגובה העננים, הביטה האישה בעד הקירות השקופים-מחוסמים: ים. זה היה ים רגיל לגמרי.

הים נמשך המון זמן.

המקלחון והאישה והחלוק נחתו נחיתה קשה מתחת לצלע הר, בקצה חורשת אורנים קטנה. ליד הסמטה האחרונה של איזה כפר. האישה הציצה החוצה. צווארה כאב.

כל השלטים פה ביוונית, חשבה האישה, איך אפשר להתמצא.

היא לבשה את החלוק, הידקה אותו בקשר ויצאה. האם לסמן את מקומו של המקלחון, כדי שתוכל לחזור הביתה? מרחוק ראתה איש מוביל חמורים.

סיבוב בחמישה אירו, אמר האיש באנגלית.

לאן?

האקרופוליס של אתנה. הוא החווה בידו מעלה.

לא חוכמה אני צריכה עכשיו, חשבה האישה, ובטח שלא להתרחק שוב מהקרקע. גם לא היה עליה כסף מזומן.

היא עבדה עשר שנים בחנות המזכרות המקומית. פסלוני אלים, חולצות מודפסות, סבונים משמן זית וצלחות מעוטרות בעבודת יד. היא למדה לומר "בוקר טוב" ואת המחיר בשפה המקומית. ענתה לכל אחד כדרכו. מתחת לחלוק לבשה עכשיו חולצת טריקו וג'ינס. בכל פעם שהתקשרה הביתה איש לא ענה.

מדי פעם הלכה לבקר את המקלחון, שהחליד ונתכסה קורי עכביש. בפעם האחרונה נשארו ממנו רק לוחות הזכוכית המחוסמת – את המתכת כנראה לקח מישהו.

לבסוף חסכה די כסף לנסוע לשדה התעופה ולקנות כרטיס הביתה.

שמעתי ששדה התעופה של רודוס צפוף ואטי, חשבה. אבל שדה התעופה שהגיעה אליו היה ענק וריק והכל התנהל בו בזריזות. רק על תל אביב לא שמעו שם. היעד הכי קרוב הביתה היה קופנהאגן.

היא קנתה כרטיס לקופנהאגן כדי לראות מה שם שדה התעופה שכתוב על הכרטיס. כך אדע איפה אני, חשבה. השם היה קיריבאטי. על הכרטיס היה איור זעיר של האקרופוליס של אתנה.

קיריבאטי? אז מאיפה אתם יודעים יוונית, כולכם? תהתה. אבל אוצר המלים היווני שלה לא היה גדול דיו כדי לשאול את השאלה.

מקופנהאגן זה כבר היה עניין של טרמפים.

בבית ישב בנה מול הטלוויזיה. הוא אמור להיות כבר בן חמש עשרה, חשבה. אבל הפעוט הציץ בה זועף: אמא, התוכנית עוד לא התחילה. וגם ביקשתי מים!

מים תביא בעצמך, אמרה. אני סחוטה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: