לו לא יהי. עשרים אלף איש

את "לו יהי" שמעתי אתמול ברדיו פעמיים. לא בביצוע החי הסוער של חוה אלברשטיין אלא בשירה הזהירה של נעמי שמר והגששים. תגידו על נעמי שמר מה שתגידו, היא אחראית לכמה ניגונים נפלאים (חבלי משיח, למשל). "לו יהי" הוא כידוע Let It Be מנוגן בסולם הפוך. בכל זאת, הוא עובד. הוא מזדחל אל הלב ומתיישב בו. עם הקיטש, האימה, התקווה והכל.

השיר הזה מחבר מיידית לימי מלחמת יום הכיפורים. הייתי אז בת חמש וחוויתי את המלחמה בעיקר דרך המילואים של אבא בסיני, והשהייה הממושכת במקלטים. אחרי תום המלחמה התחילו להתפרסם ראיונות וזיכרונות של שבויים ישראלים שחזרו ממצרים. קראתי אותם באדיקות, בהשתאות. אחד מהשבויים סיפר על חקירות ועינויים שעבר, ובהמשך כתב: אבל הכי מסכנים היו האחים המוסלמים. כמה מהם היו אתו בתא. אחרי חקירה המצרים היו מחזירים את האחים המוסלמים לתא מדממים וחסרי שיניים או ציפורניים.

*

כל האווירה הציבורית של היום זורקת אותנו ל-1973. העם הלום, מוכה, מכה, עומד מול איום מסיבי. לוחמים נהרגים בסיטונות. ברקע מחלוקות מרות לגבי נסיבות היציאה למלחמה.

יש כמובן הבדלים: המלחמה היא לא נגד צבאות מאורגנים אלא נגד לוחמי גרילה המסתתרים בקרב אזרחים. אין תמונות מבדחות של נעליים שחיילי אויב בורחים השאירו מאחור, אלא ילדים פצועים ומתים. השנאה בין חלקים בציבור הרבה יותר מפורשת ובוטה. האחדות עשויה קרעים קרעים. וכולם נושמים בדריכות.

אחרים אומרים: לא, כי חזרנו ל-1982.

וכן, גם הציוניות של היום שונה מהציוניות של אז. היא מרה יותר, עצובת עיניים, חשוקת שפתיים. אלא אם היא דלוקת עיניים ואז שולט בה הטון המשיחי המוטרף. בכל מקרה, לחזון יש בעיה.

*

בנה של שמר כתב את השיר האחר שזכרתי מהרדיו של אתמול. "עשרים אלף איש", שנכתב על הלווייתו של שון כרמלי ז"ל. מה שמציל את השיר מפאתוס הוא קולו של הבחור עם הגיטרה ששר אותו. אותו קול מאנפף שבו שר על קצינת המילואים סיגל נחמיאס שלוקחת לו שלושים יום מהחיים. יוצא שהורוביץ מבצע שיר כמו-ממלכתי באופן אישי, בז'אנר של שירי מחאה ספונטניים (ארלו גאת'רי, נגיד). עדיין, ואולי דווקא מפני כך, הדמעות מציפות. מזככות. השיר הזה הולך איתי יום שלם וגם לאחריו.

כן, זה עובד, ואווירה לאומית שוררת. אמנם יש להורוביץ גם התחלקויות בטקסט, ששייכות לאותו מועדון התחלקויות של אמא שלו. למשל: "העושה שלום במרומיו יעשה שלום עלינו עד בוא הסתיו". עד בוא הסתיו? אריאל, אתה לא באמת מאמין לזה, גם אם החרוז מצוין. זה אותו שקר כמו "בית קט עם גג אדום", נכס הנדל"ן הכפרי שהבטיחה שמר ארבעים שנה לפניך. השלום לא יהיה פה בסתיו הזה ולא כשנהיה גדולים ולא בשנה הבאה כשנשב על המרפסת. כמו שישבתי במקלטים בגיל חמש, עמדתי השבוע במרחב המוגן עם בני בן החמש. הבטחות.

בכל אופן, האחים המוסלמים המעונים של אז הם אבותיהם של החמאסניקים החופרים היום. כפי ש"לו יהי" הוא אמו של "עשרים אלף איש".

*

אני לא מרוצה מהחזרתיות של הסיפור המלחמתי-מוזיקלי הזה. היא נוחה מדי – היא מאפשרת להתחמק מקביעת עמדה נחרצת. היא הופכת נסיבות פוליטיות מוגדרות למיתוסים. ממעיטה במשקלה של היכולת לשנות, לעצב את הגורל אחרת. היא מראה לנו שהאויב שלנו נצחי-לכאורה, ומכאן שמצב היריבות נצחי (ולא רק ממושך). היופי המזוכך והכואב שבמוזיקה, שאמור לשאת תקווה, מבוסס אתנו בביצה של מלנכוליה. התחושה המעגלית גורמת לנו להמתין לשירים שיכתבו ילדיו של אריאל הורוביץ, אולי גם הם יהיו מוזיקאים ואחד מהם יכתוב שיר כשהשלום סוף סוף יבוא. איזה שלום? מהמילה המופרכת הזו ומהרלוונטיות שלה לחיינו כעת, אני מבקשת להתנער, לברוא אחרת.

אני מרגישה ששדה הראייה שלי פתוח לרוחב, ועם זאת מעומעם; אין לי ספק בכמה עובדות, ובשאר אני מעדיפה לא לדון. זה מצרף אותי לקבוצה ישראלית גדולה, מכל מיני קצוות של הקשת, בנוגע למלחמה הזו. כי כולם מורידים תריס על החלק שהם לא רוצים לראות, וחוזרים ומדקלמים לעצמם את החלק שכן.

אני רוצה שלום. בדיוק כמו שרציתי, שהאמנתי, שיש בית קט עם גג אדום, או שיבוא הסתיו. אם כי זה כבר לא אותו שלום: התקווה התגלגלה מהדיבורים על סקי בלבנון ורכבת לרבת עמון, אל השאיפה ל-72 שעות של מנוחה. לא הממשלה הזו תביא הסכם שלום. וככל הנראה, גם לא הממשלה שאמורה להחליף אותה. החוסן שנצבר מתבזבז על עתות רגיעה עקרות, שהן הפוגות בין מערכה למערכה. ההיסטוריה זוחלת על גופינו כלטאה מאוסה, ואנחנו עומדים בסלידה והיא ממשיכה להתקדם. את שנעשה אין להשיב.

 

(אז לא אמרתי שום דבר נחרץ באשר למלחמה, צדקתה או אווילותה, לא נתתי אף עצה לממשלה, ואתם רוצים שאכתוב כבר אם אני בעד או נגד. את מי יש להפציץ, על הקיר של מי לכתוב. או לחלופין, את מי יש לזכור לרעה – ממנו ציפיתי ליותר, חשבתי שהוא משלנו.

גם בתגובות אני פוטרת עצמי מראש מוויכוח פוליטי. אתם מצדכם יכולים לכתוב מה שבא לכם).

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • צב מעבדה  On 2 באוגוסט 2014 at 5:17 pm

    כתוב טוב, וקצת מייאש.
    רק לא הבנתי למה להשמיץ את הלטאות. בשמן, ובשם כל זוחלי העולם אני מוחה (או צריך להיות מוחא?) על השימוש הנלוז שנעשה בשמן.

  • ורד נבון  On 2 באוגוסט 2014 at 5:31 pm

    "כי כולם מורידים תריס על החלק שהם לא רוצים לראות, וחוזרים ומדקלמים לעצמם את החלק שכן."
    כל כך נכון.
    לו יהי – אכן אחד השירים, בביצוע הזה, הזהיר והסדוק, שיש בו הרבה כאב. משמח אותי שגם הילד שלי מאוד אוהב את השיר הזה, בלחן המקורי וגם בלחן של הביטלס. (המקורי עוד יותר).
    עבורי יש בו געגועים לתקופה אחרת, לא משום שאז הכל התנהל כמו שצריך, להפך, 2000 ההרוגים ואלפי הפצועים והלומי הקרב. הגעגועים הם לא לתקופה הנוראה ההיא, אלא למבט התמים שהיה לי כילדה קטנה, לחוסר היכולת שלי אז להבין את גודל הציניות והרשלנות, הזחיחות והיהירות של מי שנחשבו מנהיגים. ככל שמבינים יותר, כך גדלה תחושת המציאות הרעועה והשבירה, חוסר הביטחון וחוסר התקווה. איזה מזל שילדים לא יכולים להבין.

  • avivitmishmari  On 2 באוגוסט 2014 at 7:29 pm

    צחי, אני חובבת זוחלים ותיקה. אבל לא אדרש לפי.סי בנושא הזה.

    ורד, תודה! אני משתדלת לתווך לילדיי את הקושי משני הצדדים ואת הדילמות של הצד שלנו, בלי להעביר את הכאוס והרעיעות. מי יודע אם זה מצליח.

    • ורד נבון  On 2 באוגוסט 2014 at 7:50 pm

      זו שאלה שגם אני שואלת. זוכרת שכילדה הבנתי שמשהו השתבש מאוד ("מחדל") ולכן פרצה מלחמה איומה עם מצריים, אבל לא זוכרת שתחושת הביטחון והאמון נסדקה.
      יש להם איזשהו חיסון טבעי מפני רעיעות וכאוס בגילאים האלו כנראה.

  • tami  On 4 באוגוסט 2014 at 10:11 am

    אני תוהה למה לא להביע דעה? האם בגלל החשש שיזהו אותך נסחפת עם ההמון והסולידריות, או בגלל שדעתך תחשב ל"שמאל-קיצוני-עוכר-ישראל"? מה קורה לשמאל שלנו? הפך להיות חסר שידרה (אם כך, לא מחלקת הזוחלים אלא הרכיכות) לחלוטין.
    וגם בפני הילדים אפשר ואפשר להביע דעה. האם להגיד להם שהחיילים יצאו להגן עליהם יהיה נכון? ואיך תסבירו את מותם של מאות ילדים אחרים? בטח שצריך להביע דעה. עמימות לא תתן להם תחושת בטחון!ואולי זה הפייסבוק הזה שכולם מפחדים מאיבוד "חברים"?…
    יש מקומות אחרים בעולם שכן הפסיקו (לעת עתה) את מעגל האלימות. שכן למדו מהגננת להגיד "די!" ולא להחזיר ולהיות גבר. זה אפשרי.

    • avivitmishmari  On 4 באוגוסט 2014 at 11:00 am

      תמי, תודה על התגובה. את כנראה מניחה שאני נמנית עם השמאל הרדיקלי בעניין הזה. ולא היא.
      אבל אין לי חשק להרחיב – קראתי בשבועות האחרונים עשרות ומאות כתבות, מאמרים ודיונים אינטרנטיים מעגליים בעניין, ואין לי קול מדיני מקורי או אסטרטגיה צבאית חדשנית כאן. אני מתמקדת בתחושותיי, זה הבלוג האישי שלי.
      ילדיי יודעים (בכללי) על נפגעים רבים ומצוקה בעזה, כמו גם על הקנאות המטורפת של החמאס והרצון להשמיד את ישראל. הם מודעים לדילמה בקווים כלליים, ואני לא מצפה שיכילו אותה במלואה. גם מבוגרים רבים מתקשים בזה.

  • tami  On 4 באוגוסט 2014 at 6:17 pm

    תחושותייך חשובות, בגללן ובגלל הדימיון וכושר הכתיבה שלך אני נכנסת לבלוג שלך ומאד נהנית! לא התכוונתי להטריד או להטיף. אלא שיש לי תחושה שיש פלח אוכלוסיה שקצת חושש להביע את דעתו. לאו דוקא השמאל הרדיקלי. אבל לא חשוב. ולגבי הילדים – בטח שהכל בהתאם לגיל וליכולת ההבנה וההכלה.

    • avivitmishmari  On 5 באוגוסט 2014 at 6:10 am

      זה בסדר גמור, תמי. התלבטתי בשאלה של הבעת הדעה, ואולי לכן היתה לי הצהרה מוכנה בשבילך… ושוב תודה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: