משורר השיהוק ישב בבית הקפה

משורר השיהוק ישב בבית הקפה

ראיתי אותו, ישבתי שולחן מאחוריו

הוא ישב עם בלוק או מחשב נישא

קוראים לו דנאל איתיאל או גשור אלידע

תמיד אני מתבלבלת בין שני אלה

תמיד שניהם כותבים על מה שיוצא להם

יש לו לחיים ורודות ועיניים סגולות והוא כותב על כל מה שיצא לו לחוות

שיהוק או שפיכה או הפגנה שהיה בה

הכל הוא נושא לשיר והשירים הם התרסה כלפי הממסד, נדמה לי

כך כתב גם במניפסט השירה שלו שהוציא בדצמבר ועדיין תקף.

ואני משוררת מבוגרת עם רעב ועצבות גדולה

שכותבת על ההשפלה ועל החמלה

עם ביטויים מקראיים ובלשון נקייה

אף פעם לא מזמינים אותי לפסטיבלי שירה

גם אם יזמינו לא אלך – מרוצים שם מדי

ואני תמיד חושבת שמדברים עלי

או שלא אומרים לי שלום ושזה בכוונה.

בכל אופן דנאל או גשור סימן למלצר

הוא יזמין עכשיו, ידעתי, פסטה מוקרמת בשמנת עם רוטב פטריות

כן, לפי מצב השובע שלו והלחיים והמניפסט, זה מה שהוא יזמין

הוא דורש נושא חדש לשיר ופחות מזה לא יספיק לו

ואני אזמין בקול רם כרוב ניצנים אחד, ושיהיה מריר.

אבל לא, הוא הזמין עוד קפה. הוא בכלל לא שותה אותו

הוא רק רוצה להמשיך לשבת שם, לגמור את השיר שלו

למרות שבית הקפה שייך לו בעצם בשותפות קואופרטיבית

והכיסאות הם שלו, הוא כתב עליהם במוסף החג של השנה שעברה,

בשיר "לשבת אצל מושקו", המגולל בפרוטרוט את סימני הישיבה של המשוררים הגדולים שישבו שם, כולם בחודשיים האחרונים.

כי למעשה כל העיר היא של דנאל והוא גר בדירת חדר בריינס,

שתקרתה המטפטפת היתה נושאה של פואמה לא מנוקדת,

עם אזכור יחיד לרחוב המצטלב אתו,

רחוב שהתגוררתי בו בעצמי פעם אבל לא היה מעולם שלי.

שום דבר מהעיר לא שלי, גם לא הקפה השכונתי וגם לא דירתי

לא החנויות עם הבגדים הזולים ולא עם הבגדים היקרים

וגם לא עצמי שהולכת ברחוב וכל הזמן בודקת שזה בסדר.

ולמחרת פתחתי את המוסף הספרותי

ושירו של דנאל איתיאל (זה היה הוא) התנוסס שם

על העמוד הראשי פלוס איור בגדול

שיר על מלצרית שהפילה מגש

והלקח שניתן לגזור מכך על המזרח התיכון החדש.

למטה היתה המלצה על ספר שיריו "קצוץ דק דק", שנכתב כולו במטבח של מושקו

אחרי משגל שגרתי עם המלצרית, כך נכתב שם, עם הקדמה של דנאל עצמו שגם ניתח את הטקסט בהרחבה.

ואני מעולם לא שלחתי שירים למוסף הספרותי

וגם אם יבקשו לא אשלח, מעודכנים שם מדי

כל הדפים מלאים שירים של דנאל

והמלבן שנשאר מוקדש לזכרו של גשור אלידע

שנחנק מפטרייה מוקרמת, מסתבר, לפני כשבועיים, באותו בית קפה

הכל מעבר לפינה מהבית שלי

הכל רשום בטאבו עד הרדיוס שסביב חלוני

עם ניחוח מוקרם שנכנס לי אל הסלון

ובמקפיא שלי כרוב ניצנים אחד

ובלבי תיעוב.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • mooncatom  On 27 בספטמבר 2014 at 2:54 pm

    הכל שם שלך אביבית,
    תאמיני לי. בחיי.

  • יונתן  On 28 בספטמבר 2014 at 12:24 pm

    ואני משורר הדלות מהפרפומריה בירוחם אכתוב לי גם אבכה.
    לא פינת רחוב, לא סימטה , סתם קומה שניה דבורה הנביאה 6.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: