השגתי את לוח השנה הגדול בעולם ובכל יום אני ישנה על משבצת אחרת.
בכל ערב, במעבר, אני משאירה מאחורי איזה דבר.
לא חפץ שימושי. פרח נייר או חרוז קטן, לדרך חזרה.
ביום הרביעי של החודש החמישי חשבתי: אבל ייקח אותם הבודהא של הזמן!
ואני בכלל לא מאמינה בבודהא של הזמן, אין בו חפץ.
רציתי לארוב, לראות אם מנחותיי מתקבלות, לכל הפחות.
אבל מיום ליום קשה יותר לעבור אחורה.
מיום ליום החרוזים והפרחים.
כותבת מוחקת 