צימוקים צימוקים

זה סתם פוסט, דרישת שלום עונתית. לא סיפור  מהוקצע ולא כלום. מה שלומכם באמת?

*

בצבא חלקה אתי חדר בחורה צחקנית, מנומשת, בתספורת קארה מדויקת. עמדנו במסדרי יום שישי, חיפינו זו על זו מול הרס"ר, צחקנו זו למשובותיה של זו. חצי שנה אחרי השחרור הלכתי ברחוב ראשי בתל אביב ופגשתי בה. היא ישבה בבית קפה קטן, על הרחוב הרועש, שעונה אל הקיר כאילו נולדה שם.

היא שמחה לראות אותי. "היי", אמרה, "בואי תראי, אני יושבת פה כל הזמן, חבר שלי הוא מנהל בית הקפה, כל היום אנחנו יושבים, צוחקים עם המלצרים, מעבירים קטעים, נורא כייף בתקופה הזו".

הייתי אז תושבת חדשה בעיר שלא הרגשתי שהיא שלי, המקומיות היתה ממני והלאה. חבר לא היה לי אז. וחבריי לא ניהלו בתי קפה אלא סבבו כמוני מ"פיקאסו" ל"נרגילה". והנה, חשבתי, היא התברגה. היא – זה.

"יופי", אמרתי. התכווצתי. צימוקים-צימוקים היו חדרי לבי.

"את יודעת", היא אמרה, "אני תמיד חייבת כל הזמן פעילויות בחוץ, כל הזמן אנשים, לא יכולה אחרת. איך תמיד קינאתי בך, שיש לך עולם פנימי עשיר ואת לא צריכה את הדברים האלה".

אני זוכרת את הסיפור הזה יותר מעשרים וחמש שנה. רק עכשיו, כשאני כותבת אותו, אני חושבת שאולי קראה משהו בהבעת פניי ומיהרה לאזן את התמונה. מילא, כל זה לא חשוב עכשיו. זו רק תמונה ישנה, תלויה בנעץ על הקיר, שמזכירה לי לפעמים מי אני. ומה הקשר בין מה שאני לבין מה שהייתי רוצה.

*

אני רוצה כביש נפתח או שטיח פרוש. לוח לב חלק ותמלילי שיחות ישנות ששוכבים עליו בלי פחד.

היינו בכנס במלון מפואר ומישהו נתן לך גביע נאוטילוס (בסיסו של גביע כזה הוא קונכיית ענק והוא חבוק בפיתוחי מתכת).

לקחת את הגביע לכל מקום והתערבבת אתו בקהל. האוכל היה מופתי: עוגות בעיטורים עדינים, מאפים ממולאים בגודל בוהן, ירקות חתוכים בצורת פירות. חוסר הוודאות מקמט אותי, אמרתי לך. כל כך רוצים לשים את הראש וכל כך יודעים שאין היכן, לא כרגע. ולכן לפעמים מניחים אותו על אבן, על ספר של מישהו, על מחשב שיצא מכלל שימוש. לפעמים זה גם נוח.

אחר כך ביקשתי ממך שתתן לי לגעת בגביע. ונתת, אבל ידיי הגיעו רק אל פיתוחי המתכת. החומר החלק מקרקעית הים נשאר לא נגוע. תתקרבי עוד, אמרתי לעצמי, אבל אי אפשר היה. התעוררתי מזה באמצע הלילה. גם זה לא חשוב עכשיו, רק חלום ישן, שרוקע את היופי בחוזקה אל המאמץ ואל הטכנולוגיה ואת שניהם אל רכיכה שכבר אינה שם. ובכל זאת התמלאתי שמחה לרגע, ואולי גם אתה, כי הגביע היה יפה כל כך.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • .  On 5 בפברואר 2015 at 11:11 am

    "קונכיה חבוקה בפיתוחי מתכת" זה תיאור נהדר לחלימה בכלל, ובפרט לחלום הזה שלך (שיש בו, אגב, משהו מורקמי'אי).

    • .  On 5 בפברואר 2015 at 11:12 am

      ובמחשבה שנייה, זה גם תיאור טוב מאוד לכתיבה שלך.

      • .  On 5 בפברואר 2015 at 11:16 am

        מחשבה שלישית: הגביעים האלו, שבכלל לא הכרתי עד הרגע, הם חפץ כל כך חלומי. בא לי לקעקע על עצמי אחד (אבל את הדבר עצמו, לא דימוי של).

    • avivitmishmari  On 5 בפברואר 2015 at 11:29 am

      חכה קצת עם הקעקוע – יש כל מיני דגמים 🙂
      תודה על התובנות, וכייף שבאת!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: