ממכר הדבר הזה: העלאת פוסטים כאילו-סודיים בשעות שבהן אף אחד לא עוקב. היה כמובן עדיף לקרוא ספר, אבל כרגע חומר הקריאה היחידי שלי הוא "אורח נטה ללון" ומדף לדף גדל הדכדוך שם, אז אעצור רגע. בעוד פחות משבועיים יום יש לי יום הולדת (מוקדם מדי לברך) ועם כל הניסיון שיש לי בהתחמקות מחשבונות נפש, בכל זאת לא הצלחתי הפעם.
שתי משימות חיי העיקריות עדיין מתרחשות לנגד עיני (לא, לא הילדים, שיהיו בריאים). הראשונה היא ההקלה על הדיבור הפנימי. דיבור שנפתח החוצה לא במהרה ייסגר. שאני יכולה לומר בתוכי דברים ולצור אותם כרצוני והם מגיעים לעולם, זה נפלא ולא מובן מאליו. יש עדיין הרבה עבודה, אבל די שאהיה חרוצה ואכוון את הלב היטב, וזה יוכל, אולי, להמשיך לקרות. אז זה – כבר קיים ורץ, תודה רבה. אם לא כתבתי כאן עדיין, אז בתחילת השנה הבאה ייצא, אי"ה, ספרי השלישי בהוצאת "כתר"! ומלבד זאת ישנה המשימה השנייה.
אבל בואו נעזוב את החיים רגע ונדבר על פוליטיקה. בזמן האחרון אני מימינה, כלומר מתמרכזת – מקומי הוותיק לא שמור עוד בשמאל, לא הרדיקלי ובקושי המתון. זה עלה ביתר שאת לאחר כישלון ה"החלפה" בבחירות, אבל נובע בי כבר חודשים רבים: אם הגישה הביקורתית היא שמניעה את השמאל, אני עייפה ממנה. אין בי עוד רצון לחתור תחת, להתריס, להגיש כתב אישום נוקב, להוות אופוזיציה לוחמת וכל הנטיות האלה. עצביי לא עומדים בזעם הזה. לבי לא ייתן לי ללטף את ראשי ילדיי ולדמות שהם נרמסים תחת גייסות ימין אימתניים. זה לא עובד, רגשית או אחרת.
בתוך כך גם הפסקתי להאמין אוטומטית למקורות חד-צדדיים. אמרו, אז אמרו. ציטטו ארגון זה או אחר -ובכן ציטטו. קראו "נאצי" לכל מי שמרים גבה על השארתם של מהגרי עבודה כאן – שיקראו. הזדעקו על הסכנה האיומה שבנאום מתריס זה או אחר – סבבה. התריעו על הרס שיטתי של המדינה בידי נבחרי ציבור עם אידאולוגיה שונה – לבריאות. עייפתי מהרדיקליות, עייפתי מהחד-ממדיות, מהפלס הבלתי מתפשר שאתו מודדים כל דבר ונותנים ציון "נכשל" אם לא עמד בקריטריונים המדויקים כפי שנוסחו בידי חבר-של-מישהו במאמר מצליף לפני כחודשיים. די, די.
בשורה התחתונה, אני רוצה, לי ולשאר האזרחים פה, חיים סבירים (לכל הפחות) במדינה עם כוונות טובות. נחמץ לבי בכל פעם שאני נוכחת בהעמקת הסכסוך אל תהומות חדשים, בשחיתות הממשלתית המתפשטת, בהשקעה הדלה בחינוך ובבריאות הציבוריים, ועוד. אני מוכנה להיאבק על דמות המדינה הראויה בעיני. אם וכאשר מאבקי ייכשל בנושא כלשהו, אוותר או אמתין להזדמנות הבאה. זה בורגני, קלוש ובלתי מחויב בדיוק כמו שאתם חושבים. אבל לפחות אשאר נאמנה לעצמי בנושא אחד: לא אספר לעצמי שאני חיה בגרמניה של שנות השלושים, או לחלופין שעדיף לי לעבור לגרמניה של שנות האלפיים. בחייכם.
בישראל ובכלל, החיים לא מושלמים. למעשה החיים הם בינוניים מאוד, עם הבלחות של גדולה ושגב (לפעמים דקה-שתיים בתור בדואר) שמהר מאוד אנחנו מכסים במלל מטומטם או בקנאה וקטנוניות. זה לא אומר שצריך לוותר על חזון וכיוון, אלא בעיקר על השאיפה הנרגנת לשלמות. אני כן יכולה לחיות עם עוולות כאלה או אחרות – לא לגמרי בשלום, אלא בתנאי הפסקת אש. ואני יכולה לבחור את מלחמותיי ביתר מתינות. בהחלט מעדיפה כך מאשר למנות את מקורות הרוע כל היום, להזדעזע מהסיכום ולהטיף לאי-אמון במקום הזה.
זה לא אומר שהפכתי לתומכת ליברמן או בנט. לא מצליחה לחייך חיוך שמרני מדושן ולהצדיק עוולות מבניות כמחויבות המציאות (אז מה, הפכת למצביעת המרכז האופנתי? הייתם מתים). אבל כן, כל אחד בוחר את מלחמותיו ואני עכשיו זורקת כמה מאחוריי.
הבעיה שלי כעת היא, שאם אני סוגרת את "אורח נטה ללון" אין לי באמת ובתמים חומר אקטואלי משובח לקרוא באינטרנט. אני כבר לא נכנסת ללינקים מ"המקום הכי חם בגיהנום" (עיתון מצוין, אגב). "הארץ" מעניין אבל הסינון האישי הולך וגובר. ומנגד, עם התכנים של "מידה" ההיפר-ליברלי אני לא חיה בשלום (אלא רק מתרעננת לראות שם מספר ימנים שכותבים היטב ומנומק ואין להם קרניים). רוב העיתונים האחרים מגויסים או צהובים או מטופשים. רק מוסף "שבת" של מקור ראשון מעניין אותי. אבל אני בכלל חילונית.
כן, זו גם שאלה של זהות אישית. תמיד אפסח על שני הסעיפים כנראה. התחנכתי בבית ספר ברוח ערכי תנועת העבודה, אבל הייתי חוזרת הביתה למשפחה ספרדית מסורתית. יש לי פינה חמה למסורת הפשרנית הספרדית, אבל לא מתלהבת מהשיח המזרחי החדש (גילו את אמריקה). אני פמיניסטית, אבל לא רדיקלית ולא עוסקת בשינוי כינויים מגדריים. אקדמאית, אבל קצה נפשי מזמן בשיח הפוסט מודרני מהסוג ששמאלנים רבים מקיפים את עצמם בו.
או בקיצור – מה רצית לומר? סתם חשבת לתאר לנו בפרוטרוט כמה את חד פעמית ואין בלתך? לא, רציתי להפסיק להתעצבן מפוסטים של אנשים שאני מחבבת (טוב, את רובם. השאר חסומים בפייסבוק). לא בא לי טוב להתווכח אידיאולוגית באינטרנט, זה תמיד עושה לי התקף קוצר נשימה קטן. במקום להמשיך לסתום, או לנסות לנסח ולהתפתל כל פעם מחדש, הנה ניסחתי פעם אחת ומעתה בכל פעם שמשהו ירגיז אותי אומר לעצמי בלחש "שם, שם".
נחמד. ועתה, אין ברירה, אצטרך לחזור ולדבר על הנושא הכואב הזה. משימת חיי השנייה. היא עדיין מתמהמהת להגיע ומי יודע מתי יגיע זמנה. ואולי אף פעם לא אשלים אותה? היו דברים מעולם ולאף אחד לא אכפת אם תשלימו או לא תשלימו. חיי אדם הם לא רומן רוסי קלאסי עם עלילה סגורה. הם בקושי מצליחים להיות סיפור קצר ללא פואנטה. המשימה השנייה שלי היא קריעה, ולו חור קטן, בקרום המפריד ביני לבין המציאות. שיהיה שם רק חור קטן. להגיח בטביעת אצבע אחת החוצה. מה זה טביעת אצבע? שאלה אתמול, במלים אלה, המדריכה במערת הנטיפים. מה זה טביעת אצבע? אף אחד לא ידע להשיב. לבסוף אמר מישהו: שומן. נכון! אמרה. שומן מטביעת האצבע מפריע לנטיפים להמשיך להתמצק מטיפות מים, לכן אסור לגעת בשום דבר במערת הנטיפים. ובכן, אני רוצה לגעת בסטלקטיט. ולנגב מזה את האצבעות בג'ינס. ולגעת שוב ולהישכב על רצפת הטפטופים הזאת, באוויר הלח המחניק. בלי למהר.
ההתרברבות שלי על היכולת להספיק לעצמי זמן רב, משק אוטרקי רגשי עם יחסי יצוא-יבוא מוגבלים, היא כוחי הוותיק ביותר והיא נקודת הטיפשות שלי. הלוואי שלא הייתי יכולה לחיות בלי נפש אחרת אף רגע אחד. אז הייתי רואה מי משאיר אותי למות ומי נשאר שם. למען הסר ספק, אלה לא האנשים מהפייסבוק. גם לא אתם.
"אמא, כל העולם אוהב אותך", אמר בני היום בבוקר. ככה הוא העיר אותי, 11 יום לפני גיל 47. תעשה לי טובה, ילד מתוק, זוז מהמציאות.
כותבת מוחקת 
תגובות
במקרה הטוב סיפור קצר ללא פואנטה,בעצם מחזה אבסורד.
בנוגע למשקים האוטרקיים – אני לא מאמינה שיש משק שאינו אוטרקי. כולם אוטרקים, או משחקים בנדמה לי. נולדים לבד ומתים לבד, וכל מה שבאמצע הוא בונוס. יואו, איך אני מתעבת ימי הולדת! אבל שכל מה שתרצי, לו יהי.
תודה, יקירתי. בונוס זה כמו שי לחג, תמיד נדמה שבחברה השנייה קיבלו יותר. חג שמח.
בנוגע לחומר קריאה מעניין באינטרנט, אני ממליץ על האתר אלכסון
http://alaxon.co.il/
תודה על ההמלצה – מכירה אותו וזה אתר מצוין. אבל התכוונתי יותר לעיתוני אקטואליה.
כל מילה, אביבית היקרה. כבר שנים שאת מצליחה לגעת באצבע משומנת לתפארת בסטלקטיט שבו מוקפאת התודעה המחובטת שלי. בואי לטוויטר. יש שם לינקים למאמרים מכל קצוות הקשת הגלובלית כמו גם מלחמות רשת נוסח שנות ה-90 והגבלה במספר התווים, שזה כשלעצמו אתגר תפיסתי עבור גרפומנים ומכורי מילים (ולו לרגע).
הלו מותק 🙂 לא יודעת אם אעמוד בתחזוק עוד רשת חברתית… אבל טוב לדעת שאת שם. ומי יודע.
איזה יופי של פוסט. ובעיקר הסוף שלו.
שיצליח לך.
אה, ובואי לטוויטר באמת. יש שם אנשים טובים ושיחות מעניינות. אני סגרתי את הפייסבוק שלי לטובת טוויטר, ומאז הרבה יותר נחמד לי ברשת.
תודה 🙂 יופי שבאת.
משום מה,אביבה,איני מוצא את הסיפור היחיד שהרשים אותי במכלול הכתיבה המעין סיפורית שלך, היינו, סיפור שהתקבע לי בתודעה. מדובר במורה תיכון (או בית ספר יסודי) פרוד המארח את ילדיו לזמנים קצובים ונחשד בסוג מוזר של פדופיליה, ויתר דיוק, חושד בעצמו שיש לו מין עניין כזה, והחשד תקוע בגרונו – לא לבלוע ולא להקיא.מעניין שזה הטקסט היחיד שלא זכה לשום תגובות – מה שמוזר
בעיני, שכן הבלוג שלך מצטיין בכך שהוא ממריא על כנפי הפרפרים הנפלאים, התגובות האוהבות, המחמיאות. וכאן – שתיקה מקפיאה. הבוקר חזרתי לבדוק אם הסיפור עדיין קיים ' על הגריד" –
ולא נמצא. לא הסיפור, לא האין תגובות.
שלב המעבר שבין כותב לסופר נמצא בדיוק כ א ן, תשאלי מה ההבדל בין סופר לגיבור תרבות
אינטרנטי? בדיוק כאן. סופר הוא (מעיקרו של דבר) כותב את מה שאנשים לא רוצים לקרוא ולשמוע,
(נניח) על המרכיב הפדופילי הרוחש מתחת לפני השטח – אם משום איזה ניקיון דעת מדומה ואם מאימת מה שמכונה "פוליטיקלי קורקטנס"..הסופר הוא מי שאמור לתקוע ביד גסה (או רכה,תלוי
באישיותו) את קצה חומם בתוך שלולית השתן (כדרך שפעם היו מחנכים כלבים שעשו את צרכיהם על השטיח הבורגני).היה חשוב לי לבדוק אם את עומדת מאחורי הטקסט המבשר את תחילת שלב
המעבר או לא.
יש בעולמנו זה רבים המפליאים לכתוב ולרקוח איזה עלילה קטנה ואירונית על עוד זוגיות שכשלה,
על הפער המצחיק שבין אידאל ההורות למימושו היום יומי,על מסעות בקו 5 המיתולוגי,על חדהורות
החולמת את היותה אלהורות ולהיפך,על חיבת שומרון הפלשתינית ואשמת ציון המתעדכנת.סופרים
יש מעט, והם נזהרים מאוד מכתיבה אינטרנטית ומעורבותה ברצף הכתיבה,וההשפעות הנגזרות
מתגובה ציבורית מיידית. הקשר בין ההתנהלות הזאת לבין ספרות הוא מקרי.
כן, וסופר הוא לא כל מי שהוציא ספר או שניים. או אפילו זה שזכה לתגובה מאירת פנים של סוקרי הספרים.אל תטעי : ההבנות שלהם בספרות מוגבלות מאוד, וזה בדוק.
כמובן,איני רוצה לקלקל ,ואם את חשה צורך למחוק את ההערה הזאת (שנועדת לאוזנייך מעיקרו של דבר) לא יהיה בלבי עליך.
הי בטוב,גברתי
שימחת אותי מאוד, איש זקן, ותודה לך על שטרחת וכתבת. על המחמאה המובלעת לגבי הסיפור – תודה נפרדת וגדולה.
ודאי שאני עומדת מאחורי הסיפור – הוא עבר זמנית למצב "טיוטה" כפי שעברו כל הסיפורים הקצרים מהשנה האחרונה, יש שישה או שמונה כאלה, וכולם הורדו מהבלוג מאותה סיבה: כדי שאשב עליהם ואדגור בשקט, בלי הפומביות, אלטש עוד קצת ואראה לאן הם יכולים להגיע. אל תחשוש לפגוע, שמתי לב לזהירות ולכנות והן מבורכות.
שבת שלום. או מה שנשאר מקצה קצהּ.