מלחמת שלום הכוכבים

סיפרתי פה פעם, לפני ארבע שנים כנראה, שמעולם לא צפיתי ב"מלחמת הכוכבים". אבל אני לא מוצאת את הפוסט ההוא, אז כנראה שנמחק ברגע קפריזי. תקציר הסיפור: לא צפיתי, מפני שבזמן אמת, כל בני הכיתה כבר הספיקו ללכת לסרט לפניי, ואני חשבתי שקבעתי עם כולם בבית הקולנוע, חשבתי שקבעתי עם כולם אבל אף אחד לא בא, והלכתי הביתה לבד, מאוכזבת.

מה זה מאוכזבת? טוטאל. לפניי השתרעו שנים של אכזבה. אאוט-סיידרית נצחית. פצע פתוח. ביטחון עצמי שדרכו עליו במיני שופלים ובולדוזרים. רק חסר היה להוסיף בורות תרבותית לדבר הזה – לא ראיתי את מלחמת הכוכבים!

כך זה נשאר, ולא סיפרתי את זה לאיש, סתם כדי להגדיל ככה את הבורות, כדי שתהיה גם בורות של העולם לגביי ולא רק ההפך. עד שסיפרתי את זה לאיש שאהבתי בזמנו. ואחרי שהוא בישר לי שהכל נגמר, כתבתי את הסיפור כולו (על הסרט. טוב, גם קצת על האיש) בתוך הבלוג הזה, מתוך ידיעה שאף אחד לא קורא פה. וכך שחררתי עצמי מהאפרוח שהפקדתי בידיו של אותו מישהו ושחררתי אותו מתפקיד שומר הסוד. פרסום הפוסט היה בפירוש אנחת רווחה לגבי סיפור מלחמת הכוכבים. אבל הסרט – הו, בו עדיין לא צפיתי, לא.

עד השבוע, כשהחלטתי לקחת את הסרט בספריית הדי.וי.די עבור בכורי המתוק. סיפרתי לו שמעולם לא צפיתי בעצמי – האפרוח כבר משוחרר, נכון? אפשר לתת לו להתרוצץ חופשי. "הו, בני, באתי לקולנוע ואף אחד לא היה שם", אמרתי, בלי נימה קורבנית מדי.

"אז למה לא נכנסת לסרט לבד?" שאל הילד.

התשובה לזה היא, כמובן, שיש שאלות שרק אחרי שלושים ושבע שנה אפשר להעלות אותן על הדעת. כלומר, לא עלה על דעתי להיכנס לבד, זו היתה כנראה תבוסה איומה אף יותר מהאפשרות ללכת הביתה. תשובה נוספת יכולה להיות "כי אמא שלך מתבצרת" או "כי יותר נעים ללכת הביתה ולבכות ולאכול שוקולד". בכל אופן, הילד כבר אוהב סרטי אבירים בחלל והוא צפה בשקיקה ביצירה של לוקאס. ואחרי הצפייה השנייה בערך נפנה אלי ואמר: "קדימה, בואי נכין פופקורן, הרי את לא ראית את הסרט, יושבים עכשיו לראות".

מה אומר לכם? צפיתי. צפיתי בו. ראיתי אותו! עם המכנסיים למטה ראיתי את הסרט הזה, שמתי לב לכל הכשלים התרבותיים (אוכלים קורנפלייקס בלב המדבר של כוכב שמסתובבות בו לטאות ענק? חלב של איזו חיה זו? לא רוצה לדעת). אבחנתי את כל המבטאים הזרים שלא היו עוברים את משוכת הפי.סי היום. קלטתי את הריפרור של פניה של ליאה לכוכבות של שנות העשרים. הבנתי את ההתלבטות של ליאה בין הגבר הציני לנער התם, והרמתי גבה מול המחשוף שלה שמופיע בסוף הסרט (חבר'ה, ניצחנו, כולם לפתוח כפתור). וגם סתם נהניתי מהאקשן ומהסיפור המיתי ומהידיעה שלוק עדיין לא יודע מה שאפילו אני יודעת כבר שנים למרות שלא צפיתי מעולם וכולי וכולי.

זהו, ראיתי, חתמתי. סגרתי! הסוד פרח! האפרוח עף! וזה היה בכלל גוזל של מיינה! גועל נפש. איזה מיתולוגיות אישיות אני בונה לעצמי.

ובאותו היום ממש, כלומר היום, פניתי לשבור עוד עיקרון רב שנים והשמשתי אייפון ישן, דור 4.0, שקיבלתי פעם כגרוטאה ושכב במגירה שנתיים. ביי-ביי למכשיר הקופסתי השחור שנצמדתי אליו זמן רב כל כך, כי נוח, כי כל שינוי יהיה מיותר, כי בשביל מה. אפילו לא שיניתי מסלול בחברת הסלולר – מתחברת אתו דרך המודם האלחוטי בבית. סתם, ככה, בשביל הקטע. ברור שזה זמני, אז מה. כבר אמרתי: מתבצרת. לא יודעת אם חייבים להשתנות תמיד, אבל עוזר להשתנות מדי פעם. לשחק בלהיות אחרת. לא רע ככה.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • אורן כהן  ביום 27 באפריל 2015 בשעה 11:19 am

    אבא שלי קרא לזה חלב יונים (:
    ולקינוח היו תפוחי אוויר

  • סתם אחת  ביום 29 באפריל 2015 בשעה 8:20 am

    גדול! 🙂

    • תמי  ביום 4 במאי 2015 בשעה 7:16 am

      ורק כדי שתהיי ממש מעודכנת הפעם…
      קיבלתי אתמול עדכון מהשטח: היום הוא Star Wars Day
      http://en.wikipedia.org/wiki/Star_Wars_Day
      ואל תשכחי לקרוא את הסיבה לבחירת היום הזה ((: לחלוטין לא צפוי.
      אגב, יצא לך אולי לראות את סרטה החדש של ג'ולייט בינוש: "Clouds of Sils Maria"
      מאד הזדהיתי עם חוסר היכולת של הגיבורה אפילו להתחיל להבין את עולמו של הדור הצעיר.
      אבל אני משתדלת…

      • avivitmishmari  ביום 4 במאי 2015 בשעה 7:45 am

        תודה על העדכון! סוף סוף אוכל להצטרף לחגיגות! ויהי הכוח עמך 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: