פעמיים נזכרתי בקוד הייז בשבוע החולף.
בפעם הראשונה, בפרשת המכנסיים הקצרים לתלמידות. אז עלתה בדמיוני תמונה מלימודי הקולנוע שלי: נחמן אינגבר הנכבד יושב, רגליו על השולחן, ומספר לתלמידי התואר הראשון על קוד הייז. רגליים כאובייקט מיני בהוליווד, זו חגיגה שהתעצמה מאוד עם כניסת קוד הייז לתוקף. כיוון שהקוד אסר להראות מחשופים נדיבים מדי או נשיקות ארוכות, התמקדו בחלקים אחרים של הגוף, כמו רגליים. גם עליהן חל איסור חשיפה, ואפילו מגבלות על אופן שילוב הרגליים, אבל שם היה אפשר לתמרן מעט יותר. להערים על המחמירים.
עכשיו חשבו כמה סצינות קולנוע אתם מצליחים לזכור שיש בהם זוג רגליים נשיות היוצא מתוך מכונית; זוג המופיע על המסך עוד לפני שנראית האישה עצמה, ומכריז: פיתוי! השכלתי הקולנועית מאוד הידלדלה בשנים האחרונות (הריכוז המועט מוקדש למקומות אחרים), אבל נזכרתי פתאום בקליפ קיטשי מצוין עם הקלישאה הזו, סתם לריכוך האווירה. חכו לדקה 1:39. לא חם לכם?
אז הוחלט שגם רגליים לבדן יכולות לסמן סקסיות, כי הדבר האמיתי לא היה בהישג יד. אפשר להרחיב את העיקרון המטונימי הזה: בעשור שעבר חולצות בטן היו הפרובוקציה האופנתית. מה הקטע של הפופיק? מה עם עצמות אגן, שכמות, אחורי המרפק – מה נסגר? למה זה סקסי בעצם? לא יודעת. אולי זה רק גופני, מזכיר לנו את הגוף? זה לא חייב לגרות כדי להזכיר את האפשרויות של הגוף. אולי זה מה שמעצבן את קובעי הקודים?
(באותה נשימה: למי שטוען שנשים וגברים מתגרים מוויזואליה מינית באותה המידה, הייתי ממליצה על קורס תפיסת מציאות בסיסית 101. יותר מדיכוי אני מתעבת היתממות, אבל אולי זו רק אני).
*
בפעם השנייה נזכרתי בקוד הייז בגלל קריאות הביניים למירי רגב במכללת ספיר. עימות חזיתי עם סמכות הוא לפעמים מבורך. לפעמים הוא עודף, חסר טעם. חופש יצירה אתם רוצים? זה מה שנראה לכם שישפר לכם את היצירה? ההפך – קבלו עליכם את המגבלות! שימו לעצמכם חדשות! במקום שבו יש מגבלות צומחות יצירות מפורשות פחות, חתרניות יותר ולפעמים טובות יותר. כמו שתחת קוד הייז נעשו סרטים נפלאים וחריפים, עם עוקץ האיסור תקוע בהם ומזיל דבש, סרטים שלעולם לא נדע אם היו משתפרים תחת קוד מתירני יותר. באמת שאי אפשר לצפות שהמדינה תממן את *כל* הדברים החתרניים והנועזים שבא לכם לומר, עליה או בכלל. בשביל זה היא מדינה ובשביל זה אתם חתרניים ונועזים.
נועזים, אבל לא מתוחכמים – הלא הייתם צריכים להודות למירי רגב, שתאלץ אתכם מעתה ללכת פתלתלות. לא להסתמך על זה שקובעי התקציבים נמצאים בצד הפוליטי שלכם. לפתח חושים של חולדות מתחת לכיור. לחשוב כמו צ'כים. להבריח קלטות של ויסוצקי. לקודד במוזיקה שלכם מסרים ששומעים רק כשמנגנים הפוך. להצפין שירים באקרוסטיכונים כמו בימי הביניים, עם האותיות מ' י' ר' י'. ליצור דבר מלוכלך, לא ברור, חנפני למראה ודוקר בגב כשלא מסתכלים. תיצרו מלמטה, מההפך, מהסיבוב. קבלו מענקים ליצירות המציגות טפטופי ברז מתעצמים, בסדרה חשבונית שמסתכמת לבסוף ב-1967. למען השם, רק אל תכתבו עוד סיפור מפורש על הכיבוש המשחית.
(כן, את זה כותבת מי שהוציאה רומן "חברתי" מפורש מאוד, ואפילו בגבולות הקונצנזוס [החילוני המתון]. אז מה. ספרי זכה לחיבוקים לרוב, כשיצא. אבל באותו מחיר היה יכול לקום עסקן דתי ולטעון שהוא דווקא מעורר שנאת אחים, כפי שכבר כתבו לי בעבר כמה קוראים. הלוואי שהיו אוסרים עליו. או קורעים אותו. הייתי כותבת אותו מחדש, בכתב ראי, משכפלת בסטנסיל ומגניבה לתוך עוגיות מזל).
הנה קטע מתוך סרט של טריפו (למדתי קורס שלם על טריפו אצל פרופ' ענר פרמינגר שקרא את קריאות הביניים מול רגב). אנטואן דואנל יושב מול המראה ומחפש ממשות. אין לו שורות טקסט פוליטיות. זה מחריד ומצחיק. סתם נזכרתי. עכשיו כבר כמעט ערב ולא הספקתי כלום ולכן אשוב למלאכת יומי ואוותר על הרעיון לקנח באקרוסטיכון מקודד. שאו ברכה.
*
היי, אנחנו על 40% ב"סיפורי ילדות מתל אביב"! לא מגניב?
כותבת מוחקת 
תגובות
אוהבת את הדרך שבה פרשת את את עמדתך, מאוד משכנעת ומנומקת היטב (חשבת פעם ללמוד משפטים במקום השיעורים אצל אינגבר? גם אני לקחתי אצלו כמה קורסים במקום ללמוד משפטים או רוקחות, תראי מה יצא ממני…:))
אבל – יש לי שתי הערות קטנות. האחת לגבי קוד הייז, שלא בטוח עד כמה יושם, שימי לב לשורה הזו "במשך שמונה שנים ניסה הייז לאכוף את סמכותו המוסרית על תעשיית הסרטים, אך לשווא. משרדו של הייז הוציא רשימה של "אל תעשו" ו"היזהרו" בשנת 1927, אך רוב המפיקים התעלמו ממנה." נדמה לי שבחוקי המדינה בארה"ב מעולם לא היו איסורים כאלו, וזה ההבדל בין מדינה עם חוקה שהדמוקרטיה וחופש הביטוי נשמת אפה, ובין מדינת הגמדים שמירי רגב ושות' מנסים לכונן. נכון שקודים חברתיים לפעמים משפיעים הרבה יותר מחוקי המדינה, אבל בכל זאת יש הבדל קטן.
מצד שני את צודקת לגמרי שהחתרנות הולידה יצירות הרבה יותר משמעותיות מאלו בהן המסר היה גלוי ומיין סטרימי. אני חושבת שלא רק בצ'כיה בימים אפלים, אלא גם בהוליווד השמרנית – למשל במלודרמות המוקדמות, וגם בסרטים של היצ'קוק יש מסרים חבויים אנטי ממסדיים.
ב-1990 התמזל מזלי והשתתפתי בהפגנה בוושינגטון נגד כוונתו של סנטור בשם ג'סי הלמס למנוע משני אמנים לקבל מענק לתערוכות מקרן ממשלתית. האמנים היו אנדרה סראנו (צילם פסלון של ישו טבול בשתן) ורוברט מייפלתורפ (צילומי עירום גברי וסאדו מאזו). לא יודעת אם העבודות ההן ייזכרו כפסגת היצירה שלהם, מניחה שלא, אבל שמחתי לדעת שהנסיון למנוע את המענק סוכל בעזרת לחץ של אמנים כמו סוזאן סרנדון ואחרים שהשתתפו בהפגנה. וככה צריך להיות לדעתי בחברה דמוקרטית.
מעודי לא למדתי קולנוע. הפוסט מאוד מעניין והתגובה עוד יותר מעניינת. אז תודה, החכמתי. עוררתם אצלי מחשבות על הקולנוע וגם על האקטואליה ההזויה שלנו.
תודה רבה, תרצה!
ורד, יפה כתבת. בגיל שבו רשמתי את עצמי ללימודים אצל אינגבר לא בדיוק שקלתי שיקולים כאלה.. כנראה שגם היום לא.
(באמת? מייפלתורפ נזקק למענק מקרן ממשלתית ב-1990? מעניין. הלא בשלב זה ביצירתו, שורה ארוכה של אספנים היתה מתנדבת לממן כל מה שיעשה).
מייפלתורפ כבר לא היה בחיים, הוא נפטר ב1989. לפני מותו הקים קרן על שמו שתטפל ביצירותיו, ותעביר סכומים נכבדים למאבק באיידס. אז לא הבנתי בדיוק מה קרה שם, עכשיו מצאתי באינטרנט. העבודות כבר הוצגו במוזיאון בפילדלפיה, והיו אמורות להציג בתערוכה בגלריה בוושינגטון. עקב מכתב נזעם שהסנטור השמרן ארגן עם עוד 100 חברי קונגרס ושלח לNEA, הגלריה החליטה לבטל את התערוכה כדי שלא יתעורר ויכוח (אולי מהחשש שלא יקבלו תמיכה בעתיד?) אבל קהילת האמנים יצאה נגד, וארגנה הפגנה עצומה למרגלות גבעת הקפיטול. מאחר שלמדתי אז קורס אצל הצלמת נאן גולדין, וגם היא עלתה על במת הנואמים, היא הצליחה לגרור את כולנו להפגנה (היו הסעות מניו יורק). חוויה מרגשת מאוד, השמיעו שם את Burning down the house של ראשים מדברים, וסוזן זרנדון נאמה, נאן גולדין, אנדרה סרנו ועוד כמה שלא זוכרת, ביניהם שחקן תיאטרון מאוד מפורסם. בשיאה של ההפגנה ניפצו פסל עירום של ג'סי הלמס שהציבו במקום בולט. בדמוקרטיה כמו בדמוקרטיה.
תקציר העלילה כאן
http://content.time.com/time/specials/packages/article/0,28804,2063218_2063273_2063220,00.html
אני אחפש את התמונות שצילמתי שם ואולי אכתוב פוסט על הנושא הזה. תודה על ההשראה.:)
הבנתי. תודה על הפירוט! חתיכת סיפור. נצפה לפוסט שלך…
ראיתי את הפוסט שלך בפייסבוק עם תמונה. עומדים שם כריסטופר ריב (לפני התאונה…) ואלק בולדווין, בין השאר.
תודה אסנת, עכשיו אני מבינה מה זה trackback, כל יום לומדים משהו חדש:) כתבתי את הפוסט, רואה שקישור אליו מופיע כאן בתגובות.
איזה יופי של פוסט, מעניין ומחכים.
אגב, מכל מיני הערות שלך שאספתי מפה ומשם, נראה שיש לך תובנות מעניינות לגבי מה גברי ומה נשי. אולי תכתבי על זה פעם…
אה, וג'ורג' מייקל יפה כמו מלאך 🙂
תודה רבה, מעין! 🙂 אולי באמת.
וכן, לגמרי מלאכי..
טרקבאקים
[…] הטריגר היה פוסט שנון של אביבית משמרי שנמצא כאן. בצירוף עם הספר שובר הלב של פטי סמית – רק ילדים […]